ביקורת ספרותית על קפה נקו מאת אנה סוליום
ספר בסדר

---

אז אחרי כל הספרים שקראתי בז'אנר הרומנטי, הייתי צריכה חתיכת ברייק.
לא יכולתי לעכל אפילו עוד ספר אחד מהז'אנר, הייתי חייבת משהו שונה, והלכתי לספרייה במטרה הזאת.
הספר הזה היה לי בתודעה כבר די הרבה, ואפילו כבר ידעתי בדיוק באיזה מדף הוא נמצא, פשוט חיכיתי לרגע הנכון לקרוא אותו. שיגיע זמנו.

תודה לאל, הספר הזה נתן לי בדיוק את מה שרציתי, הפסקה.
לא סתם הפסקה מקריאת הז'אנר הרומנטי, הפסקה באופן כללי.
כבר חשבתי על לתאר את הספר הזה בשלוש מילים: מרגיע, שקט ורך.

אז בספר הזה אנחנו עוקבים אחרי אישה בשם נָגוֹרֶה שבעוד כמה חודשים ימלאו לה ארבעים, והיא לא במצב מזהיר, כי אין לה לא עבודה, לא כסף ולא בן זוג.
מה שקרה הוא שהיא חזרה לספרד אחרי הרבה שנים בלונדון, והיא פשוט לא הצליחה להתאקלם שוב וליצור לעצמה חיים חדשים.
חברתה מסדרת לה עבודה בחנות קפה, ולהפתעתה של נגורה זה בית קפה של חתולים, והיא שונאת חתולים.
מה שלא מציינים בתקציר בפירוש, זה שהיא מפחדת מהם.
בתור מישהי שיש לה פוביה מתרנגולות ומציפורים בכללי, עצם זה שהיא בכלל יכלה להיות איתם באותו מרחב, היה לי טיפה מוזר.
אבל אולי לא כולם מפחדים ממשהו באותה הרמה שאני מפחדת.

בכל אופן, מה שאהבתי בספר הזה זה שהוא מראה איך הסביבה החדשה הזאת, משפיעה על נגורה לטובה.
את איך שאדם יכול למצוא את עצמו מחדש, לחשוב ולהרגיש דברים חדשים, כשהוא נמצא בסביבה טובה, תומכת, שמאתגרת חלקים מסוימים בו שבעבר לא אותגרו.

יש כאן הרבה דיבורים על יציאה מאזור הנוחות, ובתור מישהי שתמיד יש עליה לחץ לעשות דברים שכאלה, ולצאת מאזור הנוחות שלה, זה היה משהו שהיה לי קצת קשה להקשיב לו, כנראה כי צמד המילים האלו כבר התחיל להיתפס אצלי בצורה שלילית, בגלל איך שאנשים סביבי משתמשים בו כשהם רוצים לגרום לי לעשות דברים שאני באמת - בשום צורה - לא רוצה לעשות.

הרגשתי את החרדה והחששות שהיו לנגורה כשהיא עוד לא הייתה בטוחה למה היא נכנסת, וזה היה כיף לראות אותה מתרגלת, והסביבת עבודה הזאת איכשהו הצליחה להשפיע קצת גם עליי.
יכולתי להרגיש את עצמי נרגעת, ואני חושבת שזה בגלל שיש בבית קפה הזה חוקים כאלה, של לא להרעיש, לא לגעת בחתולים, ולא להעיר אותם משנתם - ומשהו בחובה הזאת לנוע בקצב מסוים, לקרוא את החדר ולדאוג שהחתולים ירגישו בטוחים ורגועים - עשה לי ממש טוב.

אני מניחה שאני קצת כמו חתול.
הבנתי אותם כשהם התעייפו.
הבנתי אותם כשהם נלחצו ממשהו כמו רעש או בלאגן.
הבנתי אותם כשהם ישנו קצת יותר, כשהם היו צריכים את זה בגלל משהו שהיה להם יותר מדי.
ובסופו של דבר, אני מניחה שהספר הזה הזכיר לי כמה זה כיף ובריא להיות בסביבה הנכונה לטבע שלך.

וזאת שאלה מעניינת לשאול את עצמנו, מהו הטבע שלנו?
מה משפיע על האנרגיות שלנו?
איזו פילוסופיית חיים באמת מתאימה לנו?
איך אנחנו יכולים לשלוט בסביבה שלנו, כדי שתתמוך בדברים שאנחנו צריכים כדי שנרגיש שטוב לנו ונוח?

יש לי הרבה כאוס בחיי, לכן כל דבר חדש ומפתיע נחשב כאיום.
ואנשים תמיד אומרים לי מה לעשות, ומתי לעשות את זה, ונראה שהם לא עוצרים לרגע לתהות על איך שזה יגרום לי להרגיש.
ובמשך כל כך הרבה זמן רציתי לגרום להם להבין, איזה נזק הם עושים לי כשהם דוחפים אותי לבחור בדברים שאני פשוט לא רואה שום סיבה לעשות.
ואני חושבת שזה היה לי כל כך מרגיע ומנחם, להיות בחברת יצורים שהעולם נותן להם להיות עצמם, ולא מכריח אותם לעשות שום דבר שלא מתחשק להם.
הם לא חייבים לרצות אף אחד.
הם לא חייבים לתת אמון.
הם לא צריכים לעשות תרגילים כדי לבדר אנשים,
והם בוחרים את האנשים שהם רוצים.

זה ברור שהאנשים בסביבתם יכולים להשפיע עליהם, והם בתור חתולים, יודעים איך להתמודד עם ההשפעה הזאת כשהיא לא נעימה, וגם איך להתמסר אליה כשהיא טובה.
כשאנשים דוחפים אותי, אני מרגישה שזה כי הם לא בטוחים שאני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי.
ואני שונאת את זה.
אז שורה תחתונה, הלוואי שכולם היו מתייחסים אליי קצת כאילו הייתי חתול.

זהו זה, זה מה שלקחתי מהספר, אני רוצה לקבל יחס של חתול.
אני רוצה את הכבוד, אני רוצה את המרחב, אני רוצה את הביטחון ואני ממש ממש - רוצה את השקט.
ותכלס, זה בדיוק מה שאני מנסה להעניק לעצמי בכל יום.

*נשיפה איטית*
עכשיו כשסיימתי לבכות - התכוונתי לכתוב לפרוק, אבל כן, גם לבכות וגם לפרוק - אפשר לעבור לציטוטים.

_

"החיים מלאים תאונות, יקירתי. אבל עדיף להתרסק מלהמשיך בדרך שלא מובילה לשום מקום."
-
"הענק הלבן הוא צ'אן, מורה הזן שלנו. הוא די מבוגר, ותכף תראי שחסרה לו עין. אנחנו לא יודעים מה הסיפור שלו, אבל שאר החתולים כאן רבים ביניהם מי ישכב לידו. הבעיה היחידה היא שהוא קצת משתגע בליל ירח מלא..."
-
כשנגורה עמדה לקום כדי לקבל את פני הלקוחות שחיכו בכניסה, האיש בשחור הרים את ידו והעיר:
"אני רואה שאתן מציעות את החתולים לאימוץ."
"כן... זה הייעוד המרכזי של 'קפה נקו', למצוא להם בית."
"מהמעט שאני יודע על חתולים יש משהו שאתן צריכות להביא בחשבון. לא אנחנו בוחרים את החתול שמוצא חן בעינינו, החתול הוא שבוחר את האדם שאיתו הוא רוצה לחלוק את חייו."
"כלומר," לחשה נגורה בבדיחות הדעת, "אתה מחכה שיבחרו בך?"
"משהו כזה."
-
הסוף הטוב הזה לימד את נגורה לקח חשוב: לא חשוב כמה אתה שונה; גם אם אתה החתול הכי זעפן בשבט, תמיד יימצא מישהו שיאהב אותך.
-
"הסקרנות הרגה את החתול," דקלמה יומי, "אם כי תמיד חשבתי שהאמרה הזאת לא נכונה. מה שהורג אותנו זה דווקא חוסר הסקרנות. כשאדם מפסיק לדמיין, כשהוא כבר לא מצפה שיקרה משהו שונה וגם לא מעז לצאת מאזור הנוחות שלו, אז הוא מתחיל למות."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על קפה נקו