איזה מותק של ספר! מכירים את ההרגשה הזו של ביס ראשון מאיזה שוקולד שווה שאתם אוהבים? המתיקות שמתפשטת בגוף, נעימות רכה כזו.. מוכר? אז הנה לכם כזה אבל בספר.

אחרי שהות ממושכת בלונדון, ואחרי שגילתה שבן הזוג שלה בגד בה עם חברתה, אורזת נָגוֹרֶה את חייה וחוזרת הביתה, לברצלונה.
היא עוד רגע בת ארבעים, ללא עבודה, ללא רצון לחזור לבית הוריה, וכשחברה מציעה לה עבודה בבית קפה היא מיד אומרת כן. העיקר לעבוד כדי להצליח לשלם שכר דירה.

אלא שהיא מגלה, מאוחר מדי, שבית הקפה, הנמצא בשכונת גרסיה, הוא לא בית קפה רגיל הוא בית קפה לחתולים. והיא בכלל לא אוהבת חתולים, ההפך. יש בה סלידה מהם, וקצת פחד, מאז אותו מקרה בילדותה שחתול שרט אותה.

בית הקפה הוא יותר יוזמה חברתית וחתולית. המטרה היא להציע לאנשים חתולים לאימוץ ומציאת בית חם עבורם, ועל הדרך להציע להם קפה ומאפה. ספל הקפה מגיע תמיד עם עיטור של חתול משופם, כיאה למקום, והכסף עבור הקפה ניתן כביכול בצורת תרומה לעמותה (סטייל צער בעלי חיים שלנו).

נָגוֹרֶה תפגוש אנשים חדשים שיתפסו מקום חשוב בחייה, והיא תתיידד עם החתולים (כן!) ואפילו תלמד מהם דבר או שניים.

בין השורות בסיפור הפשוט לכאורה, מסתתרות המון תובנות על החיים, בהקשר של בני אדם, ועוד נושאים.

יש איזו פילוסופיה לייט העולה מהמילים. לא כזו כבדה ודידקטית, יותר כזו של משפטים שכל אחד ליישם בחייו ולצאת מורווח.

והאמת?
חתולים ופילוסופיה זה כמו כפפה ליד. אין מתאים מהשניים האלו.

ספר מקסים, אופטימי, מתאים בול לאוהבי חתולים, וגם לאלו שפחות.
הוא חוצה גילאים, ויתאים החל מגיל עשר, ועד מאה ועשרים.

אם נָגוֹרֶה תחליט פעם לעשות רילוקיישן לישראל, כדאי ליידע אותה שלאחרונה נפתח מקום כזה בגבעתיים, בדיור מוגן "משען". וזו יוזמה מבורכת. לדיירים, לחתולים, לכולם.

מתוק מתוק.

טוב אני משוחדת.................................
אין כמו חתולים. אוהבת שיש להם אופי משלהם..........
רק בגלל זה קיבל 5 כוכבים נוצצים ..................

הספר מספר על נגורה שחוזרת לברצלונה מלונדון, אחרי שבן זוגה בוגד בה עם צעירונת שעבדה איתם, והינה היא בדירה ללא מזגן בחום מחניק שבחוץ בלילה החתולים מייללים, כמעט בת 40 ואין לה כסף, כבר התקשרו להתריע.. מהבנק.. אין לה עבודה, בקיצור המצב שלה בזבל.
היא לא מוכנה לבקש הלוואה מההורים המבוגרים ולהגיד נכשלתי, כמו רבים מאיתנו רק ההתמודדות תחשל.

ואז חברה טובה (הן שלישיה) לוסיה מתקשרת... טה דה דם מוסיקה ברקע.. חייבות להיפגש ויש לי משהו בשבילך יודעת מה קורה איתך...

וכל זה רק בעמודים הראשונים אז לא עושה לכם ספויילר....
בכל מקרה, מתברר שלוסיה מכירה את מצבה ואומרת לה יש לי בשבילך ראיון עבודה, ולפני שתדחי על הסף תנסי בלי שטויות משכורת טובה... עבודה בבית קפה חדש שעומד להיפתח שהוא קפה חתולים, דבר המקובל מאוד ביפן, בית קפה שיש בו חתולים ואנשים שבאים שותים קפה ומשחקים עם החתולים....

נגורה בטוחה, שלא תתקבל, היא שונאת חתולים, היא מפחדת מחתולים.... אז איך היא תעבוד שם... כמובן שהיא מתקבלת, כמובן שגם החלק האומנותי שלה יוצא שם.. וגם היא מקבלת שיעור מכל חתול שנמצא שם.

ספר מעט פילוסופי, ומאוד מיוחד שאפשר לקחת משם כל מיני דברים לחיינו אנו.
אני מאוד ממליצה על הספר, קודם לאוהבי החתולים, ולאלה שמחפשים גם משהו מעט פילוסופי... תקראו ותהנו.
ספר חמוד של 174 עמודים יפהפיים.

בתי קפה של חתולים הם קונספט מעניין, שטרם עשה עלייה לארץ (או יותר נכון, ניתור...). מדובר בבתי קפה ככל בתי הקפה, בהם האנשים המבקרים יכולים להתיישב לנוח ולהתחמם עם כוס קפה חמה וטובה ביד ומאפה מתוק בצד, אבל בשונה משאר בתי הקפה הרגילים, גם עם חתול... כן, כן, בבתי הקפה הללו מסתובבים חתולים.
החתולים הללו נועדו להביא לרוגע, לנחת ולשעשוע אצל השוהים בבתי הקפה. הם מועמדים לאימוץ, ואם מישהו מהמבקרים מעוניין לקחת מישהו מהם, הוא יכול. כשהחתולים מוצאים לעצמם בית, מתווספים חתולים חדשים לבית הקפה, וכך חוזר חלילה.

נגורה היא אישה שחייה נמצאים בתחתית: אין לה גרוש על התחת, היא חוותה בגידה מבן זוגה והחתולים בחוץ מרעישים ומפריעים לה לישון עם היללות המעצבנות שלהם. אך יום אחד, חברה טובה שלה מצליחה למצוא לה עבודה, שתגאל אותה מהרצון המביך לבקש כסף מהוריה הקשישים על מנת לממן את שכר הדירה שלה ולקנות אוכל. הבעיה: מדובר בעבודה בבית קפה... לחתולים!
נגורה מבינה שאין לה ברירה, ומתחילה את עבודתה בבית הקפה לחתולים.

מהרגע שהיא מתחילה את העבודה, היא עוברת מהפך: מבחורה שנרתעת מחתולים, היא מבינה שיש הרבה מה ללמוד מהחתולים - על כך שהם ישנים והשינה עוזרת להם להירגע ולשכוח את הצרות שבחיים ולהרפות קצת מהמחשבות השליליות על כמה החיים מעצבנים וקשים, את הגמישות הגופנית שיש להם וההקבלה לגמישות נפשית מחשבתית והשפעתה החיובית על הגוף שלנו, ועוד. ולא רק זה - גם סיפור אהבה מתחיל להיווצר לו, כשמה שמחבר בינה לבין האדם שאיתו נוצר סיפור האהבה, הוא החתולים שבבית הקפה!

למרות שמשהו בדמות הראשית מאוד התחבב עליי, זוהי לא ספרות גדולה. אין בה תחכום רב מדי, יש לא מעט קיטש. ההרגשה הכללית היא שהספרון הזה הוא קליל וחמוד ומקסים ומתוק, וזה מה שהוא, לא יותר ולא פחות. אבל, זה ספר שיש בו חתולים, וחתולים אם חושבים על זה הם חיה חמודה ומקסימה ומתוקה ומלאה בקיטש, ככה שלא פלא שגם הספר יצא ככה...

אז אחרי כל הספרים שקראתי בז'אנר הרומנטי, הייתי צריכה חתיכת ברייק.
לא יכולתי לעכל אפילו עוד ספר אחד מהז'אנר, הייתי חייבת משהו שונה, והלכתי לספרייה במטרה הזאת.
הספר הזה היה לי בתודעה כבר די הרבה, ואפילו כבר ידעתי בדיוק באיזה מדף הוא נמצא, פשוט חיכיתי לרגע הנכון לקרוא אותו. שיגיע זמנו.

תודה לאל, הספר הזה נתן לי בדיוק את מה שרציתי, הפסקה.
לא סתם הפסקה מקריאת הז'אנר הרומנטי, הפסקה באופן כללי.
כבר חשבתי על לתאר את הספר הזה בשלוש מילים: מרגיע, שקט ורך.

אז בספר הזה אנחנו עוקבים אחרי אישה בשם נָגוֹרֶה שבעוד כמה חודשים ימלאו לה ארבעים, והיא לא במצב מזהיר, כי אין לה לא עבודה, לא כסף ולא בן זוג.
מה שקרה הוא שהיא חזרה לספרד אחרי הרבה שנים בלונדון, והיא פשוט לא הצליחה להתאקלם שוב וליצור לעצמה חיים חדשים.
חברתה מסדרת לה עבודה בחנות קפה, ולהפתעתה של נגורה זה בית קפה של חתולים, והיא שונאת חתולים.
מה שלא מציינים בתקציר בפירוש, זה שהיא מפחדת מהם.
בתור מישהי שיש לה פוביה מתרנגולות ומציפורים בכללי, עצם זה שהיא בכלל יכלה להיות איתם באותו מרחב, היה לי טיפה מוזר.
אבל אולי לא כולם מפחדים ממשהו באותה הרמה שאני מפחדת.

בכל אופן, מה שאהבתי בספר הזה זה שהוא מראה איך הסביבה החדשה הזאת, משפיעה על נגורה לטובה.
את איך שאדם יכול למצוא את עצמו מחדש, לחשוב ולהרגיש דברים חדשים, כשהוא נמצא בסביבה טובה, תומכת, שמאתגרת חלקים מסוימים בו שבעבר לא אותגרו.

יש כאן הרבה דיבורים על יציאה מאזור הנוחות, ובתור מישהי שתמיד יש עליה לחץ לעשות דברים שכאלה, ולצאת מאזור הנוחות שלה, זה היה משהו שהיה לי קצת קשה להקשיב לו, כנראה כי צמד המילים האלו כבר התחיל להיתפס אצלי בצורה שלילית, בגלל איך שאנשים סביבי משתמשים בו כשהם רוצים לגרום לי לעשות דברים שאני באמת - בשום צורה - לא רוצה לעשות.

הרגשתי את החרדה והחששות שהיו לנגורה כשהיא עוד לא הייתה בטוחה למה היא נכנסת, וזה היה כיף לראות אותה מתרגלת, והסביבת עבודה הזאת איכשהו הצליחה להשפיע קצת גם עליי.
יכולתי להרגיש את עצמי נרגעת, ואני חושבת שזה בגלל שיש בבית קפה הזה חוקים כאלה, של לא להרעיש, לא לגעת בחתולים, ולא להעיר אותם משנתם - ומשהו בחובה הזאת לנוע בקצב מסוים, לקרוא את החדר ולדאוג שהחתולים ירגישו בטוחים ורגועים - עשה לי ממש טוב.

אני מניחה שאני קצת כמו חתול.
הבנתי אותם כשהם התעייפו.
הבנתי אותם כשהם נלחצו ממשהו כמו רעש או בלאגן.
הבנתי אותם כשהם ישנו קצת יותר, כשהם היו צריכים את זה בגלל משהו שהיה להם יותר מדי.
ובסופו של דבר, אני מניחה שהספר הזה הזכיר לי כמה זה כיף ובריא להיות בסביבה הנכונה לטבע שלך.

וזאת שאלה מעניינת לשאול את עצמנו, מהו הטבע שלנו?
מה משפיע על האנרגיות שלנו?
איזו פילוסופיית חיים באמת מתאימה לנו?
איך אנחנו יכולים לשלוט בסביבה שלנו, כדי שתתמוך בדברים שאנחנו צריכים כדי שנרגיש שטוב לנו ונוח?

יש לי הרבה כאוס בחיי, לכן כל דבר חדש ומפתיע נחשב כאיום.
ואנשים תמיד אומרים לי מה לעשות, ומתי לעשות את זה, ונראה שהם לא עוצרים לרגע לתהות על איך שזה יגרום לי להרגיש.
ובמשך כל כך הרבה זמן רציתי לגרום להם להבין, איזה נזק הם עושים לי כשהם דוחפים אותי לבחור בדברים שאני פשוט לא רואה שום סיבה לעשות.
ואני חושבת שזה היה לי כל כך מרגיע ומנחם, להיות בחברת יצורים שהעולם נותן להם להיות עצמם, ולא מכריח אותם לעשות שום דבר שלא מתחשק להם.
הם לא חייבים לרצות אף אחד.
הם לא חייבים לתת אמון.
הם לא צריכים לעשות תרגילים כדי לבדר אנשים,
והם בוחרים את האנשים שהם רוצים.

זה ברור שהאנשים בסביבתם יכולים להשפיע עליהם, והם בתור חתולים, יודעים איך להתמודד עם ההשפעה הזאת כשהיא לא נעימה, וגם איך להתמסר אליה כשהיא טובה.
כשאנשים דוחפים אותי, אני מרגישה שזה כי הם לא בטוחים שאני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי.
ואני שונאת את זה.
אז שורה תחתונה, הלוואי שכולם היו מתייחסים אליי קצת כאילו הייתי חתול.

זהו זה, זה מה שלקחתי מהספר, אני רוצה לקבל יחס של חתול.
אני רוצה את הכבוד, אני רוצה את המרחב, אני רוצה את הביטחון ואני ממש ממש - רוצה את השקט.
ותכלס, זה בדיוק מה שאני מנסה להעניק לעצמי בכל יום.

נשיפה איטית
עכשיו כשסיימתי לבכות - התכוונתי לכתוב לפרוק, אבל כן, גם לבכות וגם לפרוק - אפשר לעבור לציטוטים.

_

"החיים מלאים תאונות, יקירתי. אבל עדיף להתרסק מלהמשיך בדרך שלא מובילה לשום מקום."
-
"הענק הלבן הוא צ'אן, מורה הזן שלנו. הוא די מבוגר, ותכף תראי שחסרה לו עין. אנחנו לא יודעים מה הסיפור שלו, אבל שאר החתולים כאן רבים ביניהם מי ישכב לידו. הבעיה היחידה היא שהוא קצת משתגע בליל ירח מלא..."
-
כשנגורה עמדה לקום כדי לקבל את פני הלקוחות שחיכו בכניסה, האיש בשחור הרים את ידו והעיר:
"אני רואה שאתן מציעות את החתולים לאימוץ."
"כן... זה הייעוד המרכזי של 'קפה נקו', למצוא להם בית."
"מהמעט שאני יודע על חתולים יש משהו שאתן צריכות להביא בחשבון. לא אנחנו בוחרים את החתול שמוצא חן בעינינו, החתול הוא שבוחר את האדם שאיתו הוא רוצה לחלוק את חייו."
"כלומר," לחשה נגורה בבדיחות הדעת, "אתה מחכה שיבחרו בך?"
"משהו כזה."
-
הסוף הטוב הזה לימד את נגורה לקח חשוב: לא חשוב כמה אתה שונה; גם אם אתה החתול הכי זעפן בשבט, תמיד יימצא מישהו שיאהב אותך.
-
"הסקרנות הרגה את החתול," דקלמה יומי, "אם כי תמיד חשבתי שהאמרה הזאת לא נכונה. מה שהורג אותנו זה דווקא חוסר הסקרנות. כשאדם מפסיק לדמיין, כשהוא כבר לא מצפה שיקרה משהו שונה וגם לא מעז לצאת מאזור הנוחות שלו, אז הוא מתחיל למות."