בשנות ה-80 פרחה בארץ ספרות דיסטופית. יצירות שבהן מדינת ישראל הופכת לדיקטטורה צבאית (הדרך לעין חרוד) או לדיקטטורה דתית (מלאכים באים, פונדקו של ירמיהו) הסקירה שלי מתמקדת בפונדק. לא קראתי את שתי הנובלות האחרות בקובץ.
פונדקו של ירמיהו הוא פרודיה מטורפת ומצחיקה, המציגה תרחיש בו מדינת ישראל חרבה, ועל חורבותיה קמה ממלכת ירושלים הסנהדרינית (על משקל ממלכת ירושלים הצלבנית מימי הביניים) מדינת הלכה מבוצרת, אלימה, פרימיטיבית וכיתתית עד אימה, שמזכירה את ירושלים של ימי המרד הגדול ברומאים על שלל כיתותיה, כתותיה, קנאיה וסיקריקיה. במרכז העלילה שלוש דמויות: ירמיהו, שהוא אחד החילונים היחידים שנשארו בממלכה, אוכל ביום כיפור ומניח רק תפילין של רש"י ולא תפילין של רבינו תם, ר"ל. אחותו של ירמיהו, בעלת השם רב המשמעות גומר (כשמה של אשת הזנונים שנשא הנביא הושע בפקודת האל) שכופה עצמה על כל גבר שנמצא בסביבה. הצלע השלישית היא האברך בוקי טרונץ - מלשין בשליחות הסנהדרין שכרוך אחרי גומר (ולכן לעולם לא יזכה לחסדיה - היא חושקת רק בגברים שלא רוצים אותה)
נדמה שרציפות העלילה וההיגיון הפנימי בה משניים לשעשוע שמשתעשע תמוז כשהוא בורא בכוח דמיונו את הממלכה המפלצתית. שלושה עשורים אחרי הפונדק כתב ישי שריד את "השלישי", רומן דיסטופי שגם הוא מתרחש לאחר חורבנה של מדינת ישראל והקמת בית מקדש וסנהדרין. ספרו של שריד מהודק וזורם עלילתית, אבל הוא חסר את ההומור המטורף של הפונדק.
נדמה לי שתמוז הוא סופר קצת נשכח (אני עצמי לא נחשפתי כמעט לכתביו) ואולי בימים האלה, עם כל הבלאגן הפוליטי מסביב, כשסיפורה של שפחה - עוד דיסטופיה דתית - מסופר ואף מומחז בצעדות ברחובות הערים, תהיה עדנה גם לפונדקו של ירמיהו.
בסוף הקובץ מופיע מאמר מעניין מאוד, שבו מנתח תמוז את הגותו של הרב קוק האב, כפי שהוא מפרש אותה בעקבות קריאה בספרו "ערפלי טוהר". אם הבנתי אותו נכון, הוא טוען שהבנה שגויה או מסולפת של דברי הרב עלולה להוביל לפירות ביאושים כמו ממלכת ירושלים הסנהדרינית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
