חוות הדעת מתייחסת לספר "הפרדס"/ בנימין תמוז.

מאז 7 לאוקטובר, לא הצלחתי לקרוא ספר אחד מתחילתו ועד סופו, המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה סיפקה לי תירוץ טוב (או עלוב, תלוי איך מסתכלים על זה). אבל העובדה היא ש"הפרדס" הוא הספר הראשון שאני מצליחה לסיים לקרוא.

לכאורה, העלילה מתוארת מפיו של אגרונום שמגיע לחלוק את הידע המקצועי שלו בפרדס ביפו, החל מתחילת המאה ה- 20, מתארת את חיי המשפחות שחיו שם בהמלך השנים ועד לשנת 1956 לערך, תקופת מלחמת קדש. כל זאת, במקביל להיסטוריה של ישראל בתקופה זו, החל מגירוש התורכים, גירוש המנדט הבריטי, שתי מלחמות העולם, הקמת מדינת ישראל, נטישת יפו על ידי תושביה הערבים, מלחמת העצמאות.

במרכז העלילה- לונה, אישה אילמת וחרשת, בתו של הטורקי שקיבל את האגרונום לביתו ובהמשך הופכת לאשתו של הבעלים הבא של הפרדס והאחוזה. אישה יפה, מכושפת, מכשפת, שמנהלת מערכות יחסים לא מקובלות בלשון המעטה עם הגברים שבחייה.
במקביל, מערכת יחסים בין שני אחים, אחד יהודי והשני ערבי (בנים לאותו אב, לא לאותה אם), כשבמהלך העלילה מתגלה התהום התרבותית והתפיסתית ביניהם והיחס שלהם לאדמת ארץ ישראל.

לא יכולתי להימנע מהמחשבות שעלו בי תוך כדי הקריאה, על הרלוונטיות של ההבדלים בין יהודים לערבים לגבי תפיסת האדמה שלהם, על הרצון של כל צד לסלק מפה את האחר, למרות שהספר נכתב ב- 1972 ואנחנו היום ב- 2025. על כמה תמימים היינו (ואולי עודנו) באמונתנו שנוכל לחיות בשלום עם הערבים לצידנו (ובתוכנו?) ועל איך המציאות מכה בנו שוב ושוב, וכמה נוח ליפול שוב ושוב למלכודות האלה. כאילו שום דבר לא משתנה למעלה מ- 120 שנה על האדמה שלנו.

בשנות ה-80 פרחה בארץ ספרות דיסטופית. יצירות שבהן מדינת ישראל הופכת לדיקטטורה צבאית (הדרך לעין חרוד) או לדיקטטורה דתית (מלאכים באים, פונדקו של ירמיהו) הסקירה שלי מתמקדת בפונדק. לא קראתי את שתי הנובלות האחרות בקובץ.

פונדקו של ירמיהו הוא פרודיה מטורפת ומצחיקה, המציגה תרחיש בו מדינת ישראל חרבה, ועל חורבותיה קמה ממלכת ירושלים הסנהדרינית (על משקל ממלכת ירושלים הצלבנית מימי הביניים) מדינת הלכה מבוצרת, אלימה, פרימיטיבית וכיתתית עד אימה, שמזכירה את ירושלים של ימי המרד הגדול ברומאים על שלל כיתותיה, כתותיה, קנאיה וסיקריקיה. במרכז העלילה שלוש דמויות: ירמיהו, שהוא אחד החילונים היחידים שנשארו בממלכה, אוכל ביום כיפור ומניח רק תפילין של רש"י ולא תפילין של רבינו תם, ר"ל. אחותו של ירמיהו, בעלת השם רב המשמעות גומר (כשמה של אשת הזנונים שנשא הנביא הושע בפקודת האל) שכופה עצמה על כל גבר שנמצא בסביבה. הצלע השלישית היא האברך בוקי טרונץ - מלשין בשליחות הסנהדרין שכרוך אחרי גומר (ולכן לעולם לא יזכה לחסדיה - היא חושקת רק בגברים שלא רוצים אותה)
נדמה שרציפות העלילה וההיגיון הפנימי בה משניים לשעשוע שמשתעשע תמוז כשהוא בורא בכוח דמיונו את הממלכה המפלצתית. שלושה עשורים אחרי הפונדק כתב ישי שריד את "השלישי", רומן דיסטופי שגם הוא מתרחש לאחר חורבנה של מדינת ישראל והקמת בית מקדש וסנהדרין. ספרו של שריד מהודק וזורם עלילתית, אבל הוא חסר את ההומור המטורף של הפונדק.
נדמה לי שתמוז הוא סופר קצת נשכח (אני עצמי לא נחשפתי כמעט לכתביו) ואולי בימים האלה, עם כל הבלאגן הפוליטי מסביב, כשסיפורה של שפחה - עוד דיסטופיה דתית - מסופר ואף מומחז בצעדות ברחובות הערים, תהיה עדנה גם לפונדקו של ירמיהו.

בסוף הקובץ מופיע מאמר מעניין מאוד, שבו מנתח תמוז את הגותו של הרב קוק האב, כפי שהוא מפרש אותה בעקבות קריאה בספרו "ערפלי טוהר". אם הבנתי אותו נכון, הוא טוען שהבנה שגויה או מסולפת של דברי הרב עלולה להוביל לפירות ביאושים כמו ממלכת ירושלים הסנהדרינית.