ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 4 באפריל, 2023
ע"י מוש
ע"י מוש
ובכן,
בדיליי אפנתי הגעתי אל סדרת המותחנים בכיכובו של ניצב מיכאל אוחיון הגדול.
והנה סגרתי את הסדרה עם האחרון בהם (לא בסדר הכרונולוגי של יציאתם, הסדר גם אינו משנה - כל ספר הינו פרשה בפני עצמה - בסדר הקריאה שיצא לי) "לינה משותפת" לבתיה, גור, עליה בהמשך. ומה אגיד, התאכזבתי.
נהניתי מאוד מן הספרים הקודמים, דווקא מהיותם ישנים ומהוהים משהו - שכן, הטכנולוגיה השתנתה שנות-דור וכך גם פשטות האנשים. נוסטלגי ונעים היה לי לקרוא ולחזור אל אזא. אל השפה ויושן הסגנון.
הספרים האחרים התרחשו כולם באתרי ושכונות העיר ירושלים (פקולטה באוניברסיטה בהר הצופים, מכון פסיכולוגי ברחביה, שכונת בקעה, באוירה אוטנטית ונוסטלגית של אותם ימים.
התענגתי.
הפעם, ספר בסדר ולא יותר תהיה הגדרה קולעת. הוא אפילו לא הצליח לרתק אותי אליו.
הנידונה הפעם הינה פרשה המתרחשת בקיבוץ דרומי קרוב לאשקלון, קיבוץ של שנות השבעים, בגרסת טרום הפרטה. חברה סגורה של נוקשות שיתופית - שיתוף מלא מלא (מונח אפנתי בימינו הלא שיתופיים) כולל כמובן הלינה משותפת. והינה צצות כפטריות דעות ורעיונות בקול רם של חברים המביאים רצון שינוי, מחשבות ר"ל לשינוי הפורמט השיתופי-ברזל.
הפרשה עצמה: רצח אסנת הראל, מזכירת המשק, בילדותה הגיעה אסנת למשק כ'ילדת חוץ', התבגרה ונשארה. אסנת היא אלמנה שהייתה נשואה לבן אחת המשפחות הדומיננטיות במשק, חמותה קלפטע שולטת. אסנת היפה, השקטה והשמרנית, אשר דעותיה בעד השיתופיות ופורמט חיי הקיבוץ הנוכחיים היו קשים כברזל, סבורה הייתה כי אין מקום אף לעלות על בדל מחשבה ודאי לא לדיון בשיחת חברים של מוצ"ש רעיונות אפלים על שינויים. נוקשות זו הביאה עליה מתנגדים.
נרצחה. מיכאל אוחיון ידידנו מגיע ומתחיל לעבוד.
כאמור, הסיפור הזה קרטע לעומת האחרים - אולי זה הנוף האנושי והגיאוגרפי שהיה פחות מוכר מהשטח לגור (השערה), שהרי הייתה היא ירושלמית שחיה את העיר וייתכן ואת הווי חיי החברה הקיבוצית למדה מרחוק. בתיה גור נוסף על היותה סופרת מוצלחת הייתה מורה לספרות במשך שנים בבית הספר התיכון שאני בוגר שלו, מכאן אני חושב שלא הגיעו קודם הסקרנות והרצון לקרוא אותה, כי מי ירצה לקרוא את המורה (וכפי הנראה הקלישאה: מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, עבדה כאן היטב) לקחו שנים רבות עד שהגעתי לרעיון שאנסה ואולי אף אפיק הנאת פנאי מקריאת תכנים שכתבה המורה לספרות, ושלא ירגישו כמטלת לימודים, או מטלה בכלל - שהרי תלמיד חובב לימורים ושיעורים ומורים לא הייתי. ואולי כי לחלוטין ביד המקרה התגלגל לידי ספר בסדרה, הגיע אז קראתי, רותקתי, נהנתי וחיפשתי את השאר. אם כן, זה האחרון. תמה הסדרה. תודה.
נזכר בסוף: עוד אציין כי שלושת הפרקים הראשונים, ז"א 50 עמ מתוך 255 היוו הקדמה הייתי אומר, שתיארה בפרוטרוט מייגע ומיותר את הווי חברי המשק והדינמיקה ביניהם, אפשר היה לעניותי להסתפק בפרק אחד של רקע, כמו שניתן אגב בספרים האחרים בסדרה.
פסח שמח של חירות ושלום ואחווה ובראשם תקווה על כולם.
10 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
מוש
(לפני שנתיים ו-6 חודשים)
חן חן ברוכים תהיו.
|
|
|
אנוק
(לפני שנתיים ו-6 חודשים)
כן. מסכימה. גם אני קראתי את כל מותחני בתיה גור,
ומסכימה - בלינה משותפת שמתרחש בקיבוץ (השיתופי על מלא, בתקופת תהליך המעבר להפרטה בתק"מ) הרגיש שהסופרת למדה את העולם עליו היא כתבה מאוד מבחוץ ותיאורטי, היא גם "הוציאה" רע את הדינמיקה הקיבוצית והקהילה הקיבוצית, לעומת הסיפורים האחרים שמתרחשים בזירות שונות בירושלים, שניכר שהיא מכירה היטב מכל מיני נקודות מבט. זה הרגיש לי מלאכותי משהו ועל כן לא אהבתי את הסיפור הזה. מה גם שהוא נמרח מכולם, משעמם, סוף צפוי.
אכן, אין כזו חשיבות לסדר הספרים, ההתפתחות הכרונולוגית בעיקר סביב חייהם האישיים של מיכאל אוחיון ושאר הצח"מ, נחמד לפי הסדר, לא מהותי. |
|
|
עמיחי
(לפני שנתיים ו-6 חודשים)
זה השלישי מתוך שישה בסך הכל.
בהשוואה לשני קודמיו ("רצח בשבת בבוקר" ו"מוות בחוג לספרות") הוא אכן חלש. באמת אין הרבה חשיבות לסדר הספרים, אם כי גור נתנה מקום מינורי לאיזושהי התפתחות כרונולוגית. |
|
|
דן סתיו
(לפני שנתיים ו-6 חודשים)
מוש כהן
סקירה יפה. לא הכרתי את הסדרה הזאת. אתה מעלה את השאלה האם הספר פחות טוב, לדעתך, משום שבתיה גור הירושלמית לא הצליחה להכנס להוויה הקיבוצית הפחות מוכרת לה. מעניין.
|
10 הקוראים שאהבו את הביקורת
