באה מנוחה ליגע?
אני חייב וידוי, יש לי חולשה לציורי כריכות ספרים.
למה אני מספר לכם את זה, כי הפעם כריכת הספר, של שני הדר, חג המשק קומדיה רומנטית עם הרבה גזר, היא כל כך יפה ומופרכת, שהיא גרמה לי לקרוא את הספר, ממש כך.
אז, קודם כל נציג לכם את הכריכה ואת הרושם העז שהיא יצרה בקרבי:
בחזית שבולי חיטה בציור נוף של עמק, ממנו באופק מזדקרות פסגות גבעת המורה והתבור. בחזית הציור, מנגנת אקורדיון, המנגנת באקסטזה הנושאת את ראשה למעלה לשמים, מעט מאחוריה נגני חצוצרה, גיטרה ותוף מרים, יחד עם חברי מקהלה ורקדי המשק, הנמצאים בעיצומה של מסכת קיבוצית, ומעל בשמי התכלת, עפים מלאכים רומנטיים, פרה אחת, שמזכירה את ציורו של שגאל, ושיירת טרקטורים אדומים – פרגנסונים, ובצידם הימני טרקטור ירוק- ג'ון דיר? ומטוס ריסוס חוצה את העמק, בסוג של הצדעה לחוגגיו, ואת השמים פולחת להקת חסידות המביטה בפליאה בחוגגים, ומתחתיה חסידה אחת ורמז לנוספת שבאה בעקבותיה, שנטשו את הלהקה – אך בכוח האינרציה מושכות קדימה. הציור פשוט במסר המיידי שלו, גרם לי מיד לפצוח בשירה גדולה, ים השיבולים של הגבעטרון.
הדימוי המופלא של העמק, תמיד גורם לי דמעות כשאני רואה אותו, או קורא עליו, משום שהוא נוף ילדותי שלי. הוא מזכיר צייר אייקוני, את אלי שמיר, מכפר יהושע, שמצייר את נוף העמק כרקע לתושביו, כמו ביצירתו האייקונית, "שיר ערש לעמק", בה אקורדיוניסט, מנגן וסמוך לו קבוצת בנות – מקהלה השרה את שיר העמק, מבית אלפא עד נהלל, והבנתי, לפחות מההסבר לתמונה, שזהו שיר ההשכבה לעמק עצמו, שפעם תושבי הארץ היו גאים בו, כמי שסמלו את המהפכה הציונית. וכעת הוא ממחיש את שירת העמק הולכת ומשתתקת, משום שהערכים שלנו השתנו לחלוטין.
ואז חשבתי לאופן שאולי ציור כריכת הספר בספרה של שני הדר, הולך לעשות תיקון לתחושה שלי המלנכולית והעצובה העולה מהציור של אלי שמיר, ושאני הולך מעט לצחוק בימים אלה, אפילו על עצמנו, האם התחושה שלי או הצפייה שלי מהספר התממשה?
כך זה עם אזרח וותיק, שלא פעם במרבר ברבורים על נוסטלגיה שלא מעניינת אף אחד. אז מה עם הספר שלנו, כמעט שכחתי לשם מה התכנסנו?
אלה, בת עשרים ושומנה, קיבוצניקית, שלכאורה נמצאת בסביבה מוגנת אך יחד עם זאת חונקת, המטביעה בה חותם, כמי שלא הייתה לה אופציה אחרת. המצב יכול להיות גרוע יותר, במיוחד בשלב שהקיבוץ עומד לקראת הפרטה, ואלה עדיין לא חברה ועשויה להישאר ללא דבר.
אלה סטודנטית לתיאטרון, המבקשת שהקיבוץ יאשר את המשך לימודיה, בהם טמונים חלומותיה, אבל המנהל השכיר עונה לה תשובה, מה יקרה עם כל אחד בקיבוץ ירצה ללמוד תיאטרון, תשובה שמגלמת חשבונות פתוחים של הדורות הקודמים–צביאלי קוראים לה, על שם השבט אליו היא משויכת לטוב ולרע.
אלה בגילוי אומץ לא רגיל, החליטה להרים את חג היובל של קיבוצה, אתגר שעל פניו נראה מעבר לכוחותיה וכשרונה, באמצעותו היא מבקשת לפרוץ לקדמת הבמה, כהזדמנות לתיקון חייה המדשדשים, על הדרך היא מפתחת רומן כושל עם מנהל המשק החדש, עד כדי כך שבא לי לצעוק, מה קורה איתך אלה? האם אלה, שאף אחד לא מתייחס אליה ברצינות תצליח להשתנות?
הספר הזה אמור להיות קומדיה, לא כך הרגשתי ברבים מחלקיו. הרגשתי, שהספר מציע נוסחה בנאלית, איך לעשות לימונדה מהלימון, או לבסוף לגלות, שאהבה מתממשת מתחת לאורו של הפנס הקיבוצי. למרות מגרעותיו, זהו ספר שככול שמתקדמים בקריאה בו, הוא הופך לחוויית קריאה ממש נחמדה.
