יש סופרים שכתבו כמה ספרים טובים אבל עם הזמן אזל להם מאגר הרעיונות. התסמונת מוכרת: במקום לכתוב על אנשים החווים חוויות מעניינות, עוברים לכתוב על סופרים מיוסרים. ויש סופרים שמוחם גודש רעיונות מדהימים: אמנון רובינשטיין (דיקן פקולטה למשפטים, יו"ר מפלגת שינוי, דוגל בהקמת משטר חוקתי למדינת ישראל, אבל כנראה גם סופר מחונן) אחד מאלה. היה צריך להיות שוק בו אלה יכלו לקנות רעיונות מאלה.
לא רק בדמיון מצטיינים שמונה עשר הסיפורים כאן אלא במגוון הרחב של סוגות. (אולי, כדרך עורכי הדין, רובינשטיין הספיק להכיר כל מני בני אדם?) ובין הסוגות החוזרות (אבל כל פעם בצורה רעננה)... קנאה ובגידה: "טלנובלה: שפתון מתחת למושב הנהג", "ארט", "במבה", "ניו אייג'". מחלות נפש: "בן מסור", "ימים נוראים", "סיפור ראשון ואחרון", "המנהרה". חוק ומשפט (כמובן!): "חניתי במקום שמור לנכים", "ניו אייג'", "ימים נוראים". מיסטיקה: "עמנואל", "אישה אלמונית", "ניו אייג'". המפגש בין הישראלי לבין האחר: "כניסה נפרדת", "אני הוהב אותך פלורנס".
ובין הסיפורים שהכי אהבתי:
"במבה", על אב גרוש הלומד על חייה החדשים של גרושתו, מהערות אגב של ילדיו הפעוטים.
"בן מסור", על אדם הקרוע בין דרישות הטיפול באמו חולת הנפש לבין הצורך לתפקד למחרת בעבודה.
"חג האהבה", על אדם שזה עתה קבר את אישתו האהובה, הנפגש בזוג צעיר ממש בתחילת דרכו המזכיר לו מחזוריות בהשתלשלות הדורות.
"חניתי במקום שמור לנכים": אילו פרנץ קפקה כתב פרק של הסידרה "סיינפלד".
"ימים נוראים", על פדופיל הנאבק נואשות על השתקמות.

















