ביקורת ספרותית על מלחמות הבג"ץ מאת עמיחי כהן
ספר טוב

---

המחלוקת שמסעירה את המדינה, מנקודת מבט של איש שמאל. ספר שכדאי לכל אחד לקרוא. מי שנוטה לתמוך ברפורמה של יריב לוין ומכיר את הטיעונים של שמחה רוטמן ('מפלגת בג"ץ') או של דניאל פרידמן ("הארנק והחרב"), ימצא כאן טענות-נגד מאתגרות. ואילו מי שמודאג שהרפומה הזאת תביא לחורבן הדמוקרטיה, ימצא כאן סימוכין מחושב, כזה שיאפשר שיחה מתורבתת (במקום צעקות) עם האח/דוד/חבר/שכן הליכודניק, גם סיבה להירגע ולא לרדת מהארץ.

מי שממהר, שייגש ישר לעמוד 315 (מתוך 378). שם ימצא פרק על פסקת ההתגברות (בעד בתנאי), ואחר כך פרק על צימצום משקלם של שופטים בוועדה למינוי שופטים (נגד). לצערי, המרכיב השלישי שברפורמה של יריב לוין, זה שיפצל את סמכויות היועמ"ש, לא זוכה לדיון.

314 העמודים הראשונים מוקדשים לדיון, עיוני ברובו אבל מתובל בהפניות לאקטואליה, על מקומה הנכון של רשות מחוקקת במשטר דמוקרטי. עיקר הדיון שם מוקדש להגדרה של "דמוקרטיה". זוהי העבודה הקשה שאחריה כל היתר נגזר די בקלות.

לדידו של המחבר, יש דמוקרטיה טובה ודמוקרטיה לא טובה. את הדמוקרטיה הטובה והנכונה הוא מכנה "שלטון העם". מהו? תוואיו מתבהרים תוך דיון על מהי דמוקרטיה רעה. "שלטון הרוב" היא הדמוקרטיה הרעה. רעה משתי סיבות. א' כי ניצחון בבחירות אינו בהכרח מבטא נאמנה את "רצון העם". ב' כי העם עלול להיסחף אחר "פופוליזם" וכתוצאה מכך לבחור לא נכון. פופוליזם הוא מגדיר כנטייה לפתרונות פשוטים, לרגשות לאומנים, ולחשדנות כלפי אליטות.

ובכן, דמוקרטיה זה, עקרונית, דבר נפלא אבל חייבים מדי פעם להגן עליה מפני העם. וזה תפקיד השופטים. שופטים חסינים מהסכנה שהעם יבחר לא נכון, כי שופטים הרי אינם נבחרים על ידי העם. שופטים חסינים מפופוליזם, כי שופטים מחליטים אחר דיון מעמיק ומחושב כשהם חסינים מקסמם של דמגוגים, גם אין להם בעייה עם אליטות הרי הם בעצמם מן האליטה. זאת ועוד: שופטים מגינים על זכויות מיעוטים (ערבים כמובן אבל גם מפלגות השמאל כשהן מובסות בבחירות).

כתבתי בהתחלה שהספר מאתגר את מי שמכיר את הקייס בעד הרפורמה של יריב לוין. בין הנקודות המאתגרות ביותר: הצדקה לסמכותו של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" על אף העובדה שהוא נחקק בהצבעה של רק 31-21; הצדקה לזכותם של השופטים לבטל חוקי יסוד (כשעל הכוונת נמצא חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי); הבאת פרשיות מהעבר הרחוק המעידות על קבילותה של ביקורת שיפוטית עוד לפני אהרן ברק.

לעומת זאת, אין בספר, אפילו מרחוק, התמודדות עם כל הטיעונים שתמצאו בספריהם של רוטמן ושל פרידמן (דעיל). אין נסיון להצדיק את קביעתו של אהרן ברק שחוקי היסוד מהווים חוקה (אחרי 47 שנים שבהן היה מוסכם שלמדינת ישראל (כמו לבריטניה) אין חוקה). אין (כאמור) התמודדות עם כל הנושא של היועמ"ש, שהפך מיועץ משפטי דוגמת ה"Solicitor General" של נשיא ארה"ב, למעין משגיח כשרות, צמוד, מטעם בית המשפט העליון. אין התייחסות גם לביטולם (בידי בג"ץ וללא חקיקה בכנסת) של עקרונות, שהם עדיין מקודשי הקודשים בבריטניה ובארה"ב, של שפיטות (justiciability) ומעמד משפטי (judicial standing). אלה ועוד רבים.

כמו כן, הפילוסופיה המדינית של עמיחי כהן נראת לי, לעתים, מפוקפקת. אחרי הקטגוריה הנוקבת שלו על הסכנות שב"שלטון הרוב", כלל לא ברור מדוע יש בבחירות ובגוף נבחר תועלת כלשהי. אם נכון הדבר שבכל עימות בין השופטים ובין הכנסת יש להחיל את דעת השופטים, ואם בנוסף (כדברי אהרן ברק) זכותו של בג"ץ להתערב בכל נושא תחת השמיים, אזי מדוע שלא נבטל לאלתר את הכנסת? מה אשר ל"פופוליזם", הגדרתו נראת לי שרירותית: מדוע ברֶקזיט (כביטוי לרצון הבריטים להגביל התיישבות בני עמים זרים בבריטניה) זה פופוליזם, אבל התנגדותן של התנועות הלאומיות הפלסטיניות להתיישבות עם אחר (היהודים) ביניהם זה כשר? ההגדרה האמיתית, המשתמעת, של "פופוליזם" היא כנראה: כשבבחירות מנצח הצד הלא נכון. ולגבי "שלטון הרוב", מדוע הוא עיוות ממאיר רק כשהליכוד מנצח? מדוע לא קרה אף פעם שהשמאל וויתר על זכותו לחוקק כאוות נפשו, כשהיה לו רוב בכנסת (אפילו רוב תלוי בתמיכה "מבחוץ" של מפלגות ערביות, כזה שאישר את הסכם אוסלו)?

למרות הסתיגויותיי, אני עדיין ממליץ על הספר, כי אין לו בשוק תחליף.

» ביקורות נוספות של strnbrg59
» ביקורות נוספות על מלחמות הבג"ץ