ביקורת ספרותית על משפט אהבה מאת שרה שילה

---

אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִבְרִית,
וְהַבַּיִת שֶׁלִּי מְדַבֵּר בֵּיתִית.
בַּלַּיְלָה־בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה,
הַמַּקְרֵר מְדַבֵּר בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה,
שָׂפָה מְיֻחֶדֶת וּקְצָת מַצְחִיקָה:
דִּבּוּר־הַפְסָקָה, דִּבּוּר־הַפְסָקָה.

מתוך "מדבר ביתית" - שולמית הראבן. הועתק מהאתר של פרוייקט בן יהודה.
את השיר הזה הכרתי בתור ילדה, על בית שכל החפצים שבו מדברים, כל אחד בשפה משלו. ונזכרתי בו היום כשקראתי את "משפט אהבה" של שרה שילה.


את הספר הזה לקחתי מהחנות לאחר שהחזרתי את הספר "קלרה והשמש", קראתי את הכריכה האחורית והסתקרנתי, ואהבתי את הספר "שום גמדים לא יבואו", ולכן החלטתי לקחת את הספר הזה. שלא כדרכי, לא דפדפתי בספר עצמו ולא קראתי קטעים מתוכו לפני הקנייה, וזו היתה טעות גדולה מאוד.

עוד לפני שאני כותבת אני מזהירה: היות והכריכה האחורית לא ממש מסבירה מה הולך להיות בספר הזה, אני אחשוף יותר פרטי עלילה ממה שכתוב שם, ועל כן מי שלא מעוניין בספוילרים ומתעקש דווקא לקרוא את הספר, יכול ללכת לאחת מהסקירות האחרות עליו ולדלג על זו.





===
זוג ממרכז הארץ, בעלי עסק משפחתי משותף והורים לבת יחידה חווים משבר שקשור לאותה בת. עד לשלב מאוד מתקדם בספר הקורא לא יודע מה השמות הפרטיים של שני בני הזוג, ושם משפחתם נותר חסוי לאורך כל הספר. לא זו בלבד, אלא שרוב רובו של הספר כתוב בגוף ראשון רבים כמין זוג קולקטיבי - שניים שהם אחד. יש מעט מאוד ספרים שכתובים ככה, נניח "היינו העתיד" של יעל נאמן שניסתה לתת לקורא את תחושת הקולקטיביות נטולת האינדיבידואליזם של התבגרות בתוך קיבוץ. כאן הכוונה היא קצת שונה, אבל המוזרות זהה. זו קולקטיביות של זוג המאוחד בשברון הלב עקב הניתוק מהבת שלהם בת חן, והאובדן שלה למעשה, כאשר היא בוחרת להיות בחור ושמו מון. התיאורים נכתבים ב"אנחנו" על כל הפעולות שנעשות, כולל כאלה שהן בוודאות נעשות על ידי יחיד, כמו רחצה או תפירה במכונת תפירה, ורק לקראת הסוף וההשלמה עם מה שקרה נפרד בהדרגה היצור הדו-ראשי והופך להיות שני בני זוג שאחד הוא עודד והשניה דורית.

מלבד שניהם, שרוב הזמן הם אחד, הבת הנעלמת בת חן והאהוב שלה/שלו שנקרא אקי והיה עובד נאמן במכבסה המשפחתית, יש מעט מאוד דמויות אנושיות בספר. יש שכנה בשם ג'ודית, לקוחה בשם חצ'קו, עובדת סוציאלית בשם רעות, ופחות או יותר זהו. אבל הספר לא ריק מהתרחשות, כי במקום האנשים שכמעט מתים בו והניתוק שלהם מהחברה, הבית שלהם מתעורר ורוחש חיים. לכל אחד מהחפצים בבית יש אישיות, זהות ודעה, בין אם זה הקיר, הקיר שמולו, הווילון, מתלה המעילים, השולחן בסלון או המראה באמבטיה. גם לפינה יש מה לומר, וגם למעלית ולעציץ בכניסה. הם אלה שלמעשה מובילים את העלילה, מספרים לאט לאט מה קורה, ואף גורמים בהדרגה לאמת להתגלות דרך תקלות שונות שמחייבות את בעלי הבית להזמין בעלי מקצוע ולפעול לתיקון.

מעבר למוזרות, יש כאן יותר נמשל מאשר משל, יותר אנדרסטייטמנט מאשר סיפור בפני עצמו, ולכן למרות שכתוב טוב, מעלה סוגיות קשות של חיי משפחה וממחיש בצורה טובה את ההתפרקות שנגרמת לפעמים למשפחות, למרות כל זאת אני פחות התחברתי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על משפט אהבה