ניסים לוי - עמיתי, כתב את סיפור חוויותיו הלא קלות משנת שירות בלבנון 1982 - שנה קשה, מדממת, קשה עוד יותר לאלו שחוו את האובדן של חבריהם הן בפיגועי צור והן בתקריות אחרות, כמו גם את אובדן החיים של הרבה מאד חיילים בעת שהותם בארץ המקוללת הזו. המפגשים עם האוכלוסייה הלבנונית שבעת הכיבושים ע"י זרים, הרצון שלהם שיעזבו אותם לנפשם ויפסיקו להחליט בשבילם. הקושי הנפשי של אנשי השירות שמצד אחד הבינו היטב את המטרה של שהותם שם - להגן בכל יכולותיהם המקצועיות על חיילי צה"ל בעוד שמצד שני הקושי להבין מה בעצם עם ישראל עושה שם בלבנון. הקושי של מי ששירתו שם כשליחי המדינה גם המשפחתי/אישי כאשר המשפחות חרדות לגורלם בכל רגע נתון, הילדים מתגעגעים לאבא והנשים לבעל התומך. ניסים כותב בפתיח לספרו: " אם מישהו מביניכם חושב שזה סיפור דמיוני, יש לי כנראה דמיון מפותח. אם מישהו מביניכם מאמין שזה קרה במציאות, הוא כנראה היה שם." אז אני - כמי שהיה שם - מאמין לו בהחלט.


















