אזהרה מראש: למרות שנכתבה במאה העשריים ואחת סקירה זו כוללת את המילים "שיגרון" ו"קרתניים".
"מה זו אגדה? סיפור חלומי שממוקם מחוץ לזמן ומחוץ למקום, שובר את קירות הרציונל ופונה לרגש, ואף על פי שיש סיבוכים בדרך וקונפליקטים לא פשוטים, הסיפור מסתיים בצורה טובה ונותנת תקווה, והכל בא על מקומו בשלום."
זו אני, מצטטת את עצמי, בסקירה שכתבתי לספר "שירת סרטני הנהר" שקוראת אקראית הזכירה לי שכתבתי אי אז לפני כשנה וחצי, ושחזר כנראה לכותרות ולחיפושים בגלל שהפכו אותו לסרט קולנוע. הציטוט מתאים כאן, כי גם זו אגדה, וגם זו עברה תרגום אם כי בכיוון ההפוך - לא מהכתובים אל הוויזואליה, אלא מסדרה בנטפליקס לספר.
ובכן, אגדה. מעשה באישה צעירה ושמה מלינדה, מל בשבילכם. אותה אישה צעירה מתגוררת באל. איי. היא מיילדת, היא נשואה לרופא חתיך ומצליח, והכל טוב להם, עד שלא. עולמה של מל חרב עליה, היא מחפשת מפלט ומוצאת אותו בדמות מודעת "דרושים" שבה עיירה קטנה ונידחת בהרים מחפשת אחות ומיילדת שתעזור לרופא המקומי, ומל מסכמת את הפרטים והולכת לשם.
הניגודים מתבקשים, והם יוצרים עלילה. מל אוהבת חיים טובים. נוחות, פינוקים, מותגים, מכנסי ג'ינס יפים, מגפיים של מעצבים, איפור, קוסמטיקה, צביעה יקרה של השיער, מכונית קטנה ונוחה. כל מה שהיא לא יכולה ולא תוכל להשיג בווירג'ין ריבר. והקונפליקט מגיע. כבר בפרק הראשון. היתקלות לא נעימה עם האישה שהזמינה אותה ועם הרופא שלעזרתו היא אמורה לבוא אבל הוא, מסתבר, בכלל לא מעוניין בעזרה. גם הבקתה שהובטחה לה היא מטונפת, רעועה, ולא ראויה למגורים. די ברור שמל צריכה לעשות את הדבר המתבקש, ומה שאחותה מצפה שתעשה, להבין שהיא התחרפנה רגעית, להסתובב על עקבותיה ולחזור. אלא שיש בר ובו ברמן חתיך, ואז תינוק שנזנח על סף הדלת בלי הורים, ועוד בחורה צעירה שמעדיפה שמי שתיילד אותה תהיה אישה בעלת אצבעות רזות ולא רופא שסובל משיגרון. מפה לשם - מל כאן כדי להישאר. והיא מסתגלת. אם קצב ההסתגלות מפתיע אתכם במהירות שלו, אם לא נראה לכם סביר שאישה שמכורה למותגים ולצביעת שיער תוותר עליהם בלי משבר אחד או שניים בדרך, שמי שהתרגלה לאוכלוסייה של מיליונים סביבה תסתפק בשש מאות תושבים חטטניים וקרתניים, אם הדמויות נראות לכם שטוחות והאירועים צפויים להחריד - הרי זו בעיה שלכם ולא של הספר או משהו. לא חייבים לקרוא אגדות, אתם יודעים.
בקיצור: אפשר וכדאי לוותר. החזרתי את הספר לספריית התחנה אליו הוא שייך ואין לי שום הרהור חרטה על זה. גם אגדות שטחיות אפשר לכתוב בצורה טובה ואמינה, וזה לא קרה כאן.


















