"המגורים והשינה בבקתה ביער היו נוחים ושלווים להפליא אחרי השנה שעברה עליה. בבקרים היא התעוררה מוקדם, בזמן לראות את השמש מתגנבת מאחורי האורנים הגבוהים ולשמוע את הציפורים מזמרות. היא אהבה להכין לה כוס קפה ולקחת אותה החוצה, למרפסת החדשה והחזקה שלה, וליהנות מאוויר הבוקר הצלול, שהיה עדיין צונן בשעות הבוקר המוקדמות של האביב" (עמוד 150)

לספר "וירג'ין ריבר" מאת <mark>רובין קאר</mark> (הוצאת תכלת, 2021) הגעתי בעקבות

אזהרה מראש: למרות שנכתבה במאה העשריים ואחת סקירה זו כוללת את המילים "שיגרון" ו"קרתניים".

"מה זו אגדה? סיפור חלומי שממוקם מחוץ לזמן ומחוץ למקום, שובר את קירות הרציונל ופונה לרגש, ואף על פי שיש סיבוכים בדרך וקונפליקטים לא פשוטים, הסיפור מסתיים בצורה טובה ונותנת תקווה, והכל בא על מקומו בשלום."

זו אני, מצטטת את עצמי, בסקירה שכתבתי לספר "שירת סרטני הנהר" שקוראת אקראית הזכירה לי שכתבתי אי אז לפני

גילוי נאות: לא צפיתי בסדרת נטפליקס המבוססת על סדרת הספרים הזו.

מל מונרו שבורת הלב מחליטה להתמודד עם שברון ליבה ואובדנה בדרך הכי פשוטה: לברוח. היא מוכרת את ביתה ונחושה בדעתה להתרחק מלוס אנג'לס, מכל עיר בעצם ומכל מה ומי שהיא מכירה כדי להיות אנונימיות ולהתמסר ליגונה.

היא נתקלת במודעה שדרושה אחות/ מיילדת לעיירה קטנה בשם וירג'ין ריבר. המודעה קוסמת לה ונדמה שבאה לה בול בזמן. שמחה על ההזדמנות, היא