את נעם חורב מכרתי בחנות כשעוד היה רק טיוטה של אושר, המכירה היתה בשיאה, לא היה צריך לכתוב על הכריכה "רב מכר של הניו-יורק טיימס" (סימן לספר גרוע במיוחד), ופתאום יום אחד הפתעה: 100,000 על הכריכה. הרבה סופרים בארץ היו חולמים למכור כך, אפילו בחו"ל לא היו מתביישים. עברה שנה וקצת, עוד הפתעה נוחתת עלינו בשעה טובה ומוצלחת: 150,000. עכשיו כבר ברור שהטיוטה הפכה לאושר נקי, מה שמבהיר את עניין לכידת השמש בצנצנת, הספר השני למניין, יש שיאמרו למנאייכ.
את הראשון לא קראתי ואת השני קיבלתי כשנעם חורב הופיע לפנינו בכנס. הנה בחור צעיר למראה, בטח צעיר למראה מ-38 שנותיו, חמד של בחור בג'ינס וטי-שרט, מקרין ביטחון לא כשל מישהו שנדחה מכל הוצאה לאור, החליט לשים את כל מה שהיה לו אי-פעם בהוצאה עצמית והיום הנקמה כפולה: גם מכירות מרקיעות שחקים וגם הוצאות נכלמות המביטות במספרים ואינן מבינות כיצד חמק לו הבחור הצנום מבין אצבעותיהם.
אם ניקח בחשבון שאנחנו חברה ימנית בסה"כ, הרוב אוכלים כשר ויותר מהרוב מאמינים שמלמעלה יש השגחה והכל מסודר ומתוקתק, הכאוס היומי לא משכנע אותם שאולי זה אחרת, בכל זאת מפתיעות המכירות של ספר שרובו )השני לפחות, זה המצוי אצלי) להט"בי ונקנה ע"י רוב מוחלט של נשים ומוענק כמתנה מהלב אל הלב המקבל.
חורב משיל מעצמו את כל המגננות. מעורטל לגמרי נפשית וכמעט פיזית הוא ניצב מולנו, מדבר נכוחה על מצבו העגום בעבר והנהדר היום, יודע שהוא לא שוחה בדבש, מצב אנשים שכמותו עוד לא נפתר ברחבי המדינה שהיא יחסית עוד איכשהו ידידותית לאנשים כמותו, בטח במדינת תל-אביב, או פריפריית דן.
אז כן, חורב נאלץ לעזוב את עפולה עירו, כי עפו לו כל מיני המצבים המגבילים אי שם במקום בו לא ניתן להיות חופשיים גם במצבים פחות לבביים כמותו, לבביים בין בן לבן. הצליח לו הספר, מצליח לו הספר השני, מצליח לו החבר ומצליח לו להיות אזור תעשייה של איש אחד, זה המצליח באמנותו, לא רק ספריו. מגיע לו ולו רק משום התקווה שהוא נותן לעוד רבים כמותו, וגם מי שלא ממש כמותו שמח לגלות שעם שיר קטן בלב, אפשר לקום בבוקר ולגלות כל אחד את השמש בצנצנת הפרטית שלו.
צורת הכתיבה של חורב היא של שירים ושל דמויי שירים. שיר הוא שיר, אבל מדי פעם מתגנב סיפור קצר הכתוב בשורות קצרות כשיר, עמוד עד שלושה, התחלה, אמצע וסוף לכל אחד מהם, חובק קפסולה מהחיים. המון רגשות מסתובבים שם בספר, רובם בצד הנכלם, מיעוטם אושר נפעם. לא תמצאו אצלו נימות לאומיות, מצבים גדולים מהחיים, ניצחונות צבאיים ותהילה. אבל השפע המצוי שם, מהצד הנכלם, די בו למעוך לב מצוי, אבל להתיר מצב של חזרה לחיים, של דם שוצף ופועם וכמו שהגדיר זאת בשיר כלשהו, זה לא הפחד הזה, המצמית, זה הפחד הבא, פחד בוא יבוא. דברים רבים עברו על נעם חורב, רגשות רבים הכביד עליו, רבים כל כך שהם יכולים להספיק לצבא שלם בשירות העצבות ושמי העופרת התמידיים.
עכשיו יש שמש והיא מאירה את דרכו והוא יכול ללכת בלי למעוד על אבן שצצה לו כך בחושך שהיה פעם והולך ונעלם. אין ספק, נעם חורב הוא נפש הומיה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
