בוריס ג'ונסון, מחבר הספר הזה, הוא כרגע ראש ממשלת בריטניה (מאי 2022). אין הוא היסטוריון מקצועי, פוליטיקאי בהחלט כן. לימודיו, לימודים קלאסיים, משהו כמו ב. א. כללי של אחד שלא החליט סופית מה ללמוד. ולמה אני מציין זאת? משום האפשרות שיש לג'ונסון שאין להיסטוריונים: לעמוד בנעליו של צ'רצ'יל ולשבת ב"כסא" שלו, שלא לומר, לראות את אותם נופים מהחלון. זה יתרון שאין להיסטוריון הנמצא במגדל השן שלו, ספון בספריו, אבל לא הריח, לא הנוף ואפילו לא המשברים הדומים שחווה צ'רצ'יל וחווה ג'ונסון יכולים להיות של כותב ביוגרפיות עלום.
ג'ונסון הוא חובב צ'רצ'יל מושבע, מכיר בכישרונו העצום של צ'רצ'יל לנאום, להסתכל למאזין שלו בעיניו ולרדת לצפונות נפשו, לומר את הדבר הנכון, ברגע הנכון ולכבוש את לבו. מבחינתו של ג'ונסון צ'רצ'יל הוא כמעט אמיץ עד שטות וטפשות, אבל אמיץ. הוא לא חושש מירי בטוח ממול, לא חושש לשוב ולטוס אחרי נפילת מטוסו והוא בו למרות משרתו ומשפחתו, לא חושש לנאום נגד מפלגתו הוא, המפלגה השמרנית, כשהוא חושב שהם טועים ולא מייצגים היטב את העם. הוא היה רק בן 29 אז וזכה לתהילת עולם למרות הזיגזגים שלו ולמרות הלעומתיות שלו. צ'רצ'יל לא בא משום מקום. הוא נולד בארמון היחיד שאינו ארמון מלכותי או ארמון השייך לכנסייה, ארמון בלנהיים בוודסטוק שבאנגליה. שושלת מרלבורו שכנה שם ווינסטון צ'רצ'יל היה אחד מנצרי השושלת. ג'ונסון מציין בבדיחות שצ'רצ'יל כלל לא היה מרלבורו לייט...
השיא הוא כמובן כניסת בריטניה למלחמה מול היטלר כשיש בממשל הבריטי כאלה החוששים, כאלה המבטלים בהינף יד וכאלה שאינם חוששים לגלות אהדה לפועלו של היטלר, הלא הוא אדוארד השמיני מלך בריטניה. נגד כל אלה יוצא צ'רצ'יל, הפעם ממושבו ראשות ממשלת בריטניה כשהוא אמנם ראשון בין שווים, אבל עם יכולת נאום ויכולת לראות את התמונה הגדולה. למשל, אי כניסת בריטניה למלחמה תמנע את כניסת האמריקאים לתמונה, סיוע הכרחי כפי שהוכיחה ההיסטוריה. יש הרואים בכניסה זו למלחמה אחד משיאיה של האנושות במירעה, באשר ניצחון של היטלר היה יכול להיות אחת הנפילות הגדולות של האנושות, שיא שלילי של כל הזמנים. זאת כמובן מנקודות ראותו של האדם החופשי, הדמוקרטי. צ'רצ'יל הבטיח להציל בדם, יזע ודמעות את האנושות כולה. כך אמר בנאומו הראשון כראש ממשלה לעם הבריטי. זה מה שהיה לצ'רצ'יל באמתחתו: דם, יזע ודמעות לנוכח הכיבוש המבהיל בעצמתו של הנאצים את הולנד, בלגיה, לוכסמבורג וצרפת. משאנגליה כבר נכחה במלחמה והמטוסים כולם שבו ממשימותיהם למנוחת הלילה, צ'רצ'יל הפטיר לנהגו, מעולם בשום מלחמה לא היו חייבים רבים כל כך את חייהם למעטים כל כך. מטבעות לשון של נואם דגול. "מכל הפוליטיקאים בדורו, צ'רצ'יל היה לא רק הנואם הגדול ביותר, אלא גם הכותב הטוב ביותר, יצרן הבדיחות המוצלח ביותר, האמיץ מכולם, הנועז מכולם והמקורי מכולם".
בסופו של דבר, ג'ונסון רואה בצ'רצ'יל אדם בהחלט משכמו ומעלה. צ'רצ'יל כתב 31 ספרים, ייצר המוני טקסטים, התפרנס ממשכורת גבוהה של עיתונאי בראשית דרכו כפוליטיקאי (עוד בזמנים בהם ציפו מפוליטיקאים לפרנס עצמם ולא להסתמך על הקופה הציבורית), תמיד ראה את התמונה הגדולה בכל תפקיד בו הוא היה, שימש פעמיים כראש ממשלה, המציא וחידש דברים רבים, גם את הטנק המציא, פרט קטן.
האם כל החלטותיו היו נכונות, נבונות ומוצלחות? זה כנראה שמור רק לדמויות אלוהיות או ספרותיות. צ'רצ'יל היה כאחד האדם, אבל תמיד ראה קדימה, שעט קדימה, פחד היה זר לו, החלטותיו תמיד אנושיות ודמוקרטיות. כך או כך, היה גדול הפוליטיקאים שידעה האנושות, כך לטעמו של ג'ונסון.

#
למדנו לא לכבד פוליטיקאים. אנשים שתחמנותם אומנותם, תרגילים שחלקם ממש מדיפים ריח רע וחלקם כל כך ילדותיים שאתה תוהה מאיפה צצו היצורים האלה, בעלי ההתנהגות הניארדנתלית (סליחה, ניאנדרתלים.), מכורים לפרסום בעלי אינטליגנצייה גבולית, שאם היו צריכים למצוא את לחמם בעבודה רגילה, מן הסתם היו מגששים אחר מציאות בשוק ביום שישי אחר הצהריים.
בא בוריס ג'ונסון, שעד לקריאת הספר לא זכור לי שחשבתי עליו אפילו חצי מחשבה (זה לא מהתנשאות, סתם חוסר עניין ובורות) והדגים לי בספרו זה שדעותי הקדומות נגד קבוצה זו באוכלוסייה האנושית, נובעות, מהכרה והכללה של דוגמאות גרועות במיוחד, שאליהן נחשפתי. כי בוריס ג'ונסון יכול היה בקלות להיות סופר טוב, ואפילו להתפרנס מזה.

כל הספר הארוך הזה הוא שיר הלל למנהיג, שלשם שינוי בהיסטוריה האנושית, קם וקרא "אחרי" בזמן הנכון, במקום הנכון ובעם הנכון. כי זה העניין עם מנהיגים: ברוב המקרים הם לא קמים דווקא בזמן שצריכים אותם ומנהיגותם הפוטנציאלית מתבזבזת על קבוצה שדוחה מה שיש להם להציע בגלל קוצר ראות. הדוגמה הכי קרובה לנו שאני יכולה לתת למנהיג הנכון בזמן הנכון היה בן-גוריון קצת לפני – בזמן – וקצת אחרי הקמת המדינה. אז הוא התאים לעם ולאירוע וגרם לו לקרות. אחר כך הוא לא השכיל להבין שהמהלך הכי נכון הוא פשוט לא להפריע לאנשים ולמדינה להתפתח, וסיים את תקופת מנהיגותו באכזבה ובצלילים צורמים. כזה היה גם סוף עידן צ'רצ'יל. אולי אלה שממשיכים להנהיג עד מותם – מסיבות טבעיות או לא – הם רק הדיקטטורים?

הספר הזה מסתמך על הידע העצום שיש לג'ונסון על גיבורו, ידע שחלקו נאסף בזכות הערצתו העצומה של הסופר לדמות עליה כתב. ההערצה הזו נוטפת מכל שורה ודוגמה ומוצדקת בהחלט על ידי הסופר. ג'ונסון לא התפתה להאדיר ולצחצח את דמות אלילו. תיאורים על נרקיסיות, התמכרות לתשואות ולכותרות בעיתון, אהבת מותרות, זילזול באנשים וגם טעויות חמורות בגודל מגדלי עזריאלי, מתוארות בספר ללא צינזור. ג'ונסון אמנם מתווכח באמצעות ניתוח ודוגמאות עם מסקנות לחובתו של צ'רצ'יל, אבל מסכים שצ'רצ'יל הענק עשה טעויות ענק, שעלו במחירים מפלצתיים. מדפי הספר עולה – לא בטוח שבכוונת מכוון – התנהגותו יוצאת הדופן של העם הבריטי, שהשכיל בעת משבר לעשות שימוש נכון במנהיג שקם לו, להיאבק נגד כל הסיכויים, עד הניצחון במחיר מופקע בהחלט, ולנֵָצֵח גם עבורי ועבורכם.

צ'רצ'יל היה אדם יוצא דופן לא רק במנהיגותו, גם בכשרונותיו, ביכולת הריכוז והעבודה שלו ובהשקפת עולמו. הוא אמנם נולד לאריסטוקרטיה עתיקה, פריבילגי עד קצות צפורניו, אבל היה ער לעוני וניצול בממלכה. פועלים הועבדו יתר על המידה, תזונה דלה על סף הרעב וחוסר בטיפול רפואי, שכאשר הגיעה עת הגיוס – 50% מכלל חייבי הגיוס היו לא כשירים גופנית. הוא יזם הורדת גיל הפנסייה, הניח את היסוד לקצבת אבטלה ולביטוח לאומי וגם לשכר מינימום. ולהבדיל – היה סופר פורה וכתב ספרים עבי כרס, נאומים ומאמרים לעתונות (כתב יותר מלים משייקספיר ודיקנס ביחד) והיה בעל חשיבה המצאתית ומקורית (המציא את הטנק וגם אינספור ביטויים המשמשים אותנו עד היום)

יש בספר פרק משובב נפש על המצאת האימפריה את המזרח התיכון, על חיבורים שלא-כדרך-הטבע והבטחות שנכתבו על הקרח (הגדרת ג'ונסון:"התברר שבריטניה מכרה את אותו חמור לשלושה גורמים שונים...") וכמובן את חלקו של צ'רצ'יל בהקמת מדינת ישראל והיותו "ציוני" כביכול, מכוח אמונתו בהתפתחות וצמיחה.

הספר כתוב בהומור רב ששוב הבנתי בצער שאת חלקו אני מפספסת. הבנתי בקריאת הספר הזה שההומור הבריטי המפורסם מתבסס בחלקו על השפה העשירה מאד, שנוצרה במשך מאות רבות (לא, האמריקאית היא בת-דודה רחוקה ומוגבלת...) וחלק זה של ההומור יהיה מובן רק לילידים, שדוברים אותה כשפת אם. אם להשוות מה לנו, ששפתינו הדלה, יחסית, מתבססת על שפת התנ"ך החמורה והזועפת, שיש בה מעט מדי מלים נרדפות ומעט מדי כינויים למצבים יומיומיים, כוללים מאד וחסרי מחוות ודיוק, מה לנו ולהומור? ובאמת, עדיף, כנראה, שנתרכז בפיתוחי סייבר מתוחכמים ולא נתאמץ להצחיק.

אהבתי מאד.

לפני בערך חודש כתבתי ביקורת על הספר הזה. רגע לפני שסיימתי - טא~דאם! - החשמל נפל. זה ממש הוריד לי את הרצון להמשיך לכתוב ביקורת מחדש, כך שיתכן ועבר לו איזה חודש מאז. ובכל אופן הנה אני שוב פה, כותב ביקורת על הספר מחדש.

הספר הזה הוא ספר שמסביר טוב על וינסטון צ'רצ'יל, הוא פשוט, קליל - שפה פשוטה ונגישה, בהחלט נחמד היה לחזור לספר הזה שוב פעם מחדש. אם כי הוא לא ממש כתוב באופן כן, ואסביר:



הספר מנסה לעבור על חייו של צ'רצ'יל מנקודת מבט של מעריץ מושבע. זה נשמע אולי מוזר, אבל המחבר, שבעצמו היה ראש ממשלת אנגליה - כותב על צ'רצ'יל דיי בערך כמו שילד מדבר על הגיבור האהוב מהסרט. הוא גם לא מנסה להכחיש את העניין. לרגע אחד המחבר עושה משפט, מין "משפט של ההיסטוריה", הוא מכניס כל מיני דעות שכנגד צ'רצ'יל ולאחר מכן, לא פחות - הופך את עצמו לסנגור. במילים אחרות הספר לא ספר היסטוריה. אמנם בדרך כלל היית מצפה כשמישהו כותב על מישהו אחר ספר, ככל הנראה הוא גם מעריץ את אותו האדם (לא תמיד אמנם). במקרה הזה אין ספק, בוריס ג'ונסון לא מנסה להסתיר זאת כלל. כך שאי-אפשר לומר שאתה באמת רואה את דמותו של צ'רצ'יל בצורה האמיתית שלו כתוצאה מקריאת הספר. ובכל זאת, באמת שנהנתי מהקריאה בו.

העובדה המעניינת שגילתי בספר היא שלצ'רצ'יל אין למעשה עבר אקדמי, במובן האקדמי שאנחנו מכירים. וחשבתי על זה, לצ'רצ'יל אין עבר אקדמי, אבל הוא לא היחיד. נגיד זאת כך, ככל הנראה צ'רצ'יל הוא האדם השני המשפיע ביותר במאה ה-20, המקום הראשון הוא - לצערנו הרב - היטלר ימח-שמו. זאת אומרת, לשני האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20 אין עבר אקדמי, זו עובדה דיי מעניינת לדעתי.

הספר מראה מכלול של נקודות על צ'רצ'יל - ובאמת בנקודה מסוימת צ'רצ'יל היה היחיד בעל ההשפעה, שהיה בעד להמשך מלחמת העולם השנייה. אני מוכרח לכתוב, יש כמה דברים שאינני מחבב בצ'רצ'יל - למשל כמו העובדה שבזמן שהיה בשלטון, הבריטים סירבו לתת מקלט ליהודים באירופה שיעלו לארץ ישראל. הדבר כמובן לא קרה בגלל שנאה או אנטישמיות, להפך צ'רצ'יל לא היה אנטישמי. ובכל זאת, עצם העובדה שלא הייתה ליהודים שום אפשרות אחרת, אלא רק להישמד, והבריטים בהנהגת צ'רצ'יל עצמו סירבו לתת מקלט מלמדת שיעור חשוב. כמובן כתוצאה מכך התחיל המרד העברי של האצ"ל והלח"י, המחבר קורא להם טרוריסטים בלי להסביר למה ה-"טרוריסטים" עשו מה שהם עשו. בנסיבות הללו מי יכול לתת ביקורת על היהודים בארץ ישראל שנלחמו בבריטים שסרבו לתת מקלט ליהודים המושמדים באירופה? המחבר לא מדבר על העניין הזה, סוג של מתעלם ולא אהבתי את זה כל-כך.

ובכל זאת, אילו צ'רצ'יל לא היה מחליט להמשיך להילחם בנאצים - מי יודע מה היה קורא באותו הזמן? זאת אומרת, איכשהו יש פה ניגוד, מצד אחד לא נתן מקלט, מצד שני גרם - אולי - לפחות יהודים מתים כתוצאה מהמשך הלחימה כנגד הגרמנים הנאצים (בסופו של דבר). זה מראה על דמות מאוד מפולפלת ולא ברורה בעלת הרבה ניגודים, אני מבין את האנשים שמעריצים אותו. אישית, אני מרגיש שהסיפור שלו מורכב. אני לא יודע להגיד אם הוא נערץ עליי - אבל אני כן חושב שאפשר ללמוד הרבה מדמותו.

אהבתי את העוז של צ'רצ'יל בכל תחום. אהבתי את מוסר העבודה שלו בכל מה שקשור לכתיבה. הספר גרם לי להתעניין עוד בדמות של הבחור, כמו הספר שהוא כתב על מלחמת העולם השנייה, או ספר על הנאומים שלו.

אני חושב שזה ספר טוב למי שרוצה להכיר את הדמות של צ'רצ'יל וגם, בנוסף, רוצה להינות מהקריאה. ומצד שני, אני חושש שזה לא ספר שבאמת אפשר להסתמך אך ורק עליו. אני לא יודע להגיד כמה וינסטון צ'רצ'יל היה נזכר לטובה אילו לא הייתה מלחמת העולם השנייה - ובנוסף צריך לדעת שלבחור היו גם כישלונות, והיו לו טעויות, וגם צריך להבין את הנקודה הזו. אמנם המחבר מדבר גם על עניינים אלה, ובכל זאת ברור שהספר לא מסביר באופן ברור את דמותו האמיתית מאחורי המסכות.

ובכל זאת, הספר מומלץ. המחבר באמת השתדל לגרום לכך שיהיה נחמד ואפילו מצחיק, זה ספר טוב.

לא מדובר בספר חדש (הוא פורסם באנגלית כבר ב-2014), ולא מדובר בספר שיש לו ערך מדעי-היסטורי בכך שהוא חושף עובדות חדשות או ניתוח היסטורי חדש. ובכל זאת זהו ספר מצוין. המחבר, שהפך בינתיים לראש ממשלת בריטניה, רצה לספר סיפור: תנו לי לספר לכם..... וזה מה שהספר הזה - סיפור מלא רגש על אדם ששינה את פני ההיסטוריה ושלמגינת-ליבו של ג'ונסון הולך ונשכח. ולא מדובר בעוד מנהיג פוליטי שנקלע לרגע היסטורי ופעל בו נכון: מדובר, כך טוען ג'ונסון בלהט, באדם ששינה את ההיסטוריה, באדם שהיה כמעט בדעת-יחיד באותה תקופה אפלה של כיבוש מערב אירופה ע"י הצבא הגרמני, שכן כולם מלבדו סברו שהמשך המלחמה בהיטלר הוא חסר-סיכוי ויביא לסופה של בריטניה. כולם: בריה"מ, שכבר כרתה הסכם עם גרמניה, ארה"ב, שהתחייבה שלא להשתתף בעוד מלחמה אירופית, צרפת, שעמדה על סף כניעה לאחר תבוסה צבאית מוחצת, איטליה, שהציעה עצמה כמגשרת, ואפילו ההנהגה הבריטית ודעת הקהל שם, שחרדו לגורל חיל המשלוח הבריטי (כ-400 אלף חיילים) שנלכד על אדמת צרפת. לכן ההחלטה שלא להגיע להסכם עם גרמניה הנאצית הייתה החלטה של אדם אחד, כמעט בודד בדעתו. והוא שינה את גורל העולם, כולל את גורל המזרח התיכון. אז מי היה האיש המוזר הזה, עתיר החסרונות והכישלונות בחייו ושנוא ע"י רבים? איך הוא גדל, איך הוא הגיע למעמדו הפוליטי, איך הוא תיפקד, איך הוא הפך לסמל של הרוח הבריטית האמיצה? איך הוא הצליח לגייס את ארה"ב למלחמה נגד הגרמנים?

הספר איננו אובייקטיבי. הוא מלא אהבה והערצה לדמות של מנהיג פוליטי גדול מהחיים, שבדיעבד כולם מצדיקים את מהלכיו ולמרבה הצער שוכחים אותו ואת תרומתו לעולם שבו אנו חיים. כדאי לקרוא את הספר הזה (שאגב: איננו ארוך) כי בוריס ג'ונסון הוא מספר מעולה, וכי זו הזדמנות להיזכר (או ללמוד בראשונה) על דמות היסטורית ציורית וחריגה. נקודה שאני מציע לחשוב עליה היא על כך שמנהיג גדול איננו אולי סכום של נראה טוב, נשמע טוב, מצטלם טוב, מתנהג (חברתית) באופן מושלם - הוא צריך להיות בעל ראייה היסטורית ברורה של תהליכים מדיניים, בעל שכנוע פנימי, בעל יכולת לעצב את דעת הקהל ולא להיות מעוצב על ידה. הוא צריך להיות רועה. אני כמובן ממליץ בחום על הספר, לא בגלל האינפורמציה שהוא מציע אלא בגלל ההשראה.

קשה לי מעט לדרג ספרי ביוגרפיה; ראשית, בניגוד לספרי פרוזה רגילים, על מנת לסקור ביוגרפיות יש צורך בידע היסטורי שקצת חסר לי. ושנית – בסיפורים אמיתיים שכאלה אני לא יודע אם ההתעניינות שלי נובעת מנושא הספר או בגלל שהכותב יודע לספר את הסיפור.
עם זאת, לא אמנע מלומר שהספר הזה השלים לי כמה חורים בהשׂכלה, ושהוא עשה את זה בדרך מהנה למדי.

כבר בתחילת הספר ניתן לראות שג'ונסון לא מתכוון לתת לנו סקירה היסטורית מדעית ואובייקטיבית על צ'רצ'יל. הספר נפתח במילים "כשהייתי ילד לא היה כל ספק. צ'רצ'יל הוא המדינאי הגדול היותר שבריטניה העמידה אי פעם". במהלך הספר הוא מהלל את צ'רצ'יל (באופן שאולי יכול לצרום לחלק מהאנשים) וטוען שהוא היה אדם דגול גם בלי קשר למאבקו בזמן מלחמת העולם השנייה; הוא זוקף לזכותו את הקמת מערכת הרווחה המודרנית, את המצאת הטנק, את נפילת הקומוניזם, את המצב במזרח התיכון ואת הקמת האיחוד האירופי. באחד הפרקים הוא מנסה לעבור על כישלונותיו ולתרץ אותם אחד לאחד. ולבסוף, לאחר סקירת חייו של צ'רצ'יל מכל מיני היבטים, הספר מסיים במסקנה הנחרצת והרשמית למדי, ש"לא היה איש שידמה לו ולו במקצת, לא לפניו ולא אחריו". עם זאת, למרות שג'ונסון מתייצב כסנגור לימינו של נושא הספר, גם הוא מודה שההתנהלות של צ'רצ'יל לא תמיד תואמת את ערכי המוסר והקוד האתי של הקורא המודרני.

אבל עם העדר האובייקטיביות עוד יכולתי לחיות בשלום (מכיוון שאיני בקי בהיסטוריה, וכנ"ל), לולא בפרק על תרומתו של צ'רצ'יל למזרח התיכון אנשי הלח"י והאצ"ל היו מוזכרים כ"טרוריסטים", ולולא הייתה מוזכרת "ציוניותו" של האדם שבהיותו מכהן כשׂר המושבות של בריטניה פרסם את אחד "הספרים הלבנים".
הטעויות האלה העמידו אצלי את כל מהימנות הספר בספק.

אבל למרות כל זאת, נהניתי בקריאת הספר. אני מעדיף ספרים לא אובייקטיבים שמודעים לכך מאשר ביוגרפיות "כאילו-אובייקטיביות". חוץ מזה, לא משנה מה תאמרו, אישיותו של צ'רצ'יל אכן צבעונית, מצחיקה ומעניינת.

אהבתי מאוד, חיפשתי סיפור היסטורי על צ'רצ'יל ותקופת המנדט עד להקמת מדינת ישראל. בוריס ג'ונסון הוא מעריץ של צ'רצ'יל ושוזר את הפרטים לגביו על פני המאה ה 20. זה סיפור על מנהיג שהמיל את העולם מהנאציזם, לאו דווקא בגלל כוחה של בריטניה אלא תעוזתו שלו להמשיך להיאבק ולשכנע את ארה"ב להצטרף. אותי ענין בעיקר כמה צ'רצ'יל קשור בצורה ישירה לגורלה של מדינת ישראל, ואיך כל צעד והחלטה שלקח השפיע עלינו. יש פרק אחד שמוקדש להקמת מדינת ישראל והבילד אפ עד ל 1948. מומלץ.