#
קראתי את מחציתו לפני שפרשתי סופית. הרהורי פרישה היו לי די מהתחלה, אבל נסיתי לא להקשיב להם. ראיתי בביקורות על הספר שרבים אהבו ושהוא מוגדר כאנושי וחם. ואני צלחתי בכל פעם כמה עמודים לא רבים ומצאתי משהו אחר לעשות במקום להמשיך לקרוא אותו.

מדובר בילדה בת 10 "הסובלת" מפגם בדרך עיבוד הזיכרון. היא לא שוכחת דבר. עכשיו, כשהיא בת 10 זה עוד נסבל. מה יקרה כשהיא תגיע לגיל 30, 50, 70? כשהחוויות שיתווספו לא יהיו כולן מסוג אחד (פגשתי את X ב30.6.11... הוא לבש... הוא אמר... הוא החזיק ביד... הוא דיבר בטלפון...) הצלע השנייה של הסיפור היא גבר, שחקן בסידרת טלוויזייה, מוזיקאי בעברו, המרגיש יָגון וזעם בעקבות מות בן זוגו. הם עושים עיסקה: היא תספר לו באופן מפורט את הזיכרונות שיש לה מבן זוגו, שהיה חבר של הוריה, והוא יעזור לה לכתוב שיר לאיזו תחרות.
הספר מחלק באופן שווה פחות או יותר את הטקסט בין שתי הדמויות. שיסלח לי ואל אמיק – אף אחת מהן לא מעניינת במיוחד ואינה מוסיפה לקורא(ת) רבע גרם של ידע. גם תיאור הסביבה המשפחתית, הניסיון של אמיק לתאר את הקרבת החלומות של בוגר עבור המשפחה והשיגרה, הוא דל ומשעמם ואינו גורם הזדהות.

יש מין תת-ז'אנר בספרות, המספר סיפור למבוגרים באמצעות ילד, שהוא צופה תמים שאינו מבין חלק גדול מהדברים עליהם הוא מספר. ספרים מהסוג הזה מתבססים על מתיקותה של תמימות הילדים בעיני הקורא הבוגר. יש ילדים ספרותיים אמינים ונוגעים ללב (סקאוט מ"אל תיגע בזמיר" למשל) יש רבים מאד שאינם אמינים ונתפסים כמזוייפים, כי הסופר לא יודע לכתוב אותם. לפעמים יש הרגשה שאם אתה כותב אהבה, רגש עמוק או אֶבֶל של להט"בים, הרגשות שאתה מתאר ייתפסו כיותר עמוקים מאשר אם תכתוב על רגשות דומים של סטרייטים. אני חושבת שהיכולת הספרותית לכתוב רגש אמין, מוגבלת למעט מדי סופרים. הנטייה המינית של הדמויות אינה מעלה או מורידה לגבי האותנטיות והיכולת להעביר את הרגש לקורא.

מבחינתי הספר הזה היה שטחי במקרה הטוב עם גלישה למזוייף במקרה הרע. הכי חמור הוא שיעמם אותי. עוד נקודה שחורה למי שקונה ספרים לפי שמם המושך...


0

סיפור רגיש ועדין מאין כמותו, על אהבה, אובדן, וקשרים שלעיתים נראים בלתי אפשריים, ורק החיים עושים שיהיו כאלה. דמויות נהדרות שמרגישות הכי אמיתיות, אהבה גדולה למוזיקה בכלל ולביטלס בפרט, כל אלו מתובלים בהרבה אהבת אדם וחמלה, הולידו את הספר הזה, שמרגיש כמו עוגיה פריכה עד מאוד, שמתפצחת בפה בעדינות וחבל לך על כל פירור. הוא לא ספר מאסט, אבל הוא כל כך עשה לי נעים בלב!

גווין הוא שחקן המתגורר בלוס אנג'לס שזה עתה איבד את בן זוגו לחיים. ג'ואן היא הבת של החברים הכי טובים שלו מימי הקולג' המתגוררים בניו ג'רזי.

ג'ואן בת העשר ניחנה בכישרון נדיר. היא זוכרת הכל. ה-כ-ל. אם תנקוב בתאריך מסויים, היא תשלוף מנבכי מוחה את הדיסק של אותו יום ותגיד לך מה היא לבשה באותו יום, מה אכלה ואיפה, ומה היה המצב רוח שלה באופן הכי מדוייק.

כשהוריה של ג'ואן מזמינים את גווין להתאושש קצת בביתם, נפגשים השניים ונוצר ביניהם חיבור מיידי וחזק. הוא זקוק לזיכרון שלה שתחיה מחדש את אהובו, והיא צריכה אותו שיעזור לה עם שיר שהיא רוצה להגיש לתחרות.

האחיזה הנזקקת של שני אלו זה בזה מתוארת באנושיות המחממת את הלב.

ספר חמוד.
הוא לא היה משהו מיוחד בשבילי - הוא כן היה טוב, אבל בשבילי הוא נכנס בקטגוריה של ספר מעבר נחמד, או ספר כדי להעביר איתו את הזמן.

הספר מספר על גווין, שאיבד את בן זוגו סידני, ועל ג'ואן, ילדה בעלת זיכרון מיוחד המפחדת שלעומתה אנשים ישכחו מימנה.
כשהשניים נפגשים בעקבות כך שגווין מתארח בביתה של ג'ואן, וג'ואן מעוניינת לכתוב שיר שבזכותו יזכרו אותה, הם יוצרים חיבור מיוחד, ואפשר ממש להרגיש קרבה והבנה מסויימת שנרקמת בין השניים.
בזכות האיחוד הזה, גווין לומד לקבל את מותו של סידני, וג'ואן מבינה שיש דברים שלא שוכחים, והיא לא צריכה שירים כדי שיזכירו את הקיום שלה.

מה שהיה עוד יותר נחמד, שבעצם הפך את הספר לקליל, הוא שלא היו תפניות חדות בעלילה, דרמה ענקית ורצינית; העלילה הייתה מתונה, ואהבתי את זה, מאוד.
לרוב סופרים עושים משהו מסיבי ודרמטי באמצע הספר, או לקראת סופו, וזה תמיד מעצבן אותי, אבל הפעם זה היה מתון, רגוע, מה שמילא את התפקיד של ספר מעבר - קליל, נחמד וקריא.

אולי לא אחד הספרים שהייתי ממליצהעליו הרבה, אלא אם היו שואלים מימני לספר קל ונחמד, אבל לא יכולה לומר שלא נהניתי מימנו.