ביקורת ספרותית על פשוט תהיי את סינדרלה - הדרך לחיים שתמיד רצית מאת עדי שביב
ספר לא משהו

---

הנה נקודה למחשבה, אולי - "פשוט תהיי את!" - זו למעשה עצה ממש מחורבנת?
תחשבו על זה רגע, זו עצה שמסיקה שלכל בחורה יש אישיות כובשת ולב מזהב, ושכל מה שהיא צריכה זה להראות את זה לעולם ואז מה שצריך להיות שלה פשוט יהיה שלה.

אני לא בטוחה שיש לי בכלל "לב" מתפקד בקטע הזה.
בכל פעם שהרגשתי רגשות כמו אמפתיה או הזדהות זה לא הרגיש כאילו שזה בא מהלב.
כאילו - מחשבות באות מהראש ורגשות באים מהלב - אני פשוט לא בטוחה שזה עובד ככה...
אתם מבינים למה אני מתכוונת?

בכל אופן.
הספר הזה היה חמוד כשקראתי אותו בגיל 21.
בזמנו עבדתי בסטימצקי והוא פשוט היה שם, אז התחלתי לקרוא אותו והוא הרגיש לי כמו "גילטי פלז'ר" שאני פשוט חייבת להעניק לעצמי, ויצא שקניתי אותו (ותהיו בטוחים שגם עשיתי את זה בסתר).

אם תבדקו על הספר הזה רגע, אתם תראו שהוא יצא בהוצאה עצמאית וגם שהדירוג שלו שפני כתיבת הביקורת הזאת היה 5 כוכבים, כי שני אנשים דירגו אותו ככה.
מה אני אגיד, בכל מה שנוגע לדירוג של ספרי מקור כאן באתר, אני תמיד חושדת שאלו יכולים להיות חברים של הסופר.
סורי, זה פשוט לא ספר איכותי, זה מרגיש כמו הרצאה של מישהי שרק רוצה לדבר על עצמה ועל הניסיון חיים שלה...שהוא לא כזה וואו אם להיות כנים.
בהתחלה היא מדברת על כך שהיא הייתה ילדה מכוערת, ועל הרצון שהיה לה להיות יפה - ואני באמת לא יודעת לאיזה ז'אנר הספר הזה משתייך…אבל זה מהספרים האלה שנותנים לך השראה חד פעמית, ואולי אפילו משמשים כאסקפיזם קליל - אבל לא ממש מוסיפים הרבה לחייך.

כאילו, אוקיי - אתם יודעים מה?
כל מה שאתם צריכים כדי לדעת איזה סוג של ספר זה, ובאיזו גישה הוא נכתב, זה פשוט לקרוא את השורות הראשונות שלו:

"אני מודה, שנים לא קראתי ספרים...
במהלך הילדות שלי הספר היחיד שאני זוכרת שהצלחתי
לקרוא יותר מפרקים בודדים היה "הפרחים בעליית הגג"
אבל, גם אז, רק את הספר הראשון בסדרה...מאז יצא לי
לקרוא הרבה ספרים, חלקם סיימתי, חלקם דגמתי, אבל אף
ספר לא הותיר בי חותם עמוק, עד שכמה שנים מאוחר יותר
נתקלתי בסרט ואח"כ בספר "הסוד". מאותו רגע, כל מה
שרציתי היה לדעת לקרוא עוד ועוד על תת המודע, ועל איך
העולם שלנו עובד.
מאז אני גומעת בצמא ספר אחרי ספר, בעברית או אנגלית
וממשיכה להיות מוקסמת.
וזה קורה עד היום :)"

כן, היא משתמשת בסמיילים בספר שלה.
אני חייבת לציין, שני דברים:
1.אם אני יודעת שהסופר של ספר מסוים שאני רוצה לקרוא - לא קורא ספרים, אני אפילו לא אטרח.
כי אני מאמינה שסופרים טובים חייבים לקרוא ספרים, עוד לא החלטתי אם זה גם כל כך משנה לי אילו ספרים הם קוראים, אבל יש כל כך הרבה ספרים היום שכתבו אנשים שלא קוראים ספרים - וזה משום מה מחריד בעיניי.

2.אני חולה על "הסוד".
אני קוראת את "הסוד" אפילו היום, וכל פעם מחדש הראש שלי מתפוצץ ממנו ואני גם מבינה למה הדברים שכתובים שם כל כך קשים ליישום.
בחיי שאני בדיוק בתקופה שאני קוראת אותו שוב, כל פעם קצת - ואני פשוט מאוהבת בספר הזה.

אז תנו לי להגיד לכם, שהספר הזה הוא בעצם סיפור על מישהי שפשוט יישמה חשיבה חיובית בחייה, מספרת לך איך היא עשתה את זה ופשוט אומרת לך לעשות את אותו הדבר.

רציתי לקרוא את זה בפעם השנייה לפני שאני כותבת עליו ביקורת, אבל זה היה כל כך צפוי וקלישאתי בקטע רע ולא בוגר, אז פשוט לא יכולתי לשרוד אותו, אפילו שהוא נורא נורא קצר.

אולי לצעירות זה יהיה ספר מהנה כמו שהוא היה עבורי אז, אבל היום אני כבר בת 25 ולקרוא דברים כמו:
"תזכרי: כשאת מחייכת, את הכי יפה בעולם!" - זה פשוט מעצבן.
סורי, אני כבר לא בשלב הזה בחיים שלי שאני מסוגלת להיות כוח של חיוביות ואור בעולם ובטח שלא לקרוא שורות מודגשות בספר שאומרות שחיוך יכול לפתור לי את כל הבעיות.

כאילו, זו רק אני או שיש משהו בעייתי במסר הזה? - "פשוט תחייכי והכל יהיה בסדר!".

אני רוצה להגיד משהו מבלי להוציא את עצמי מפלצת סוציופתית, אבל אני די בטוחה שגם כשאני די כלבה ושוברת לאנשים את הלב - אני עדיין עושה את זה עם חיוך.
אני לא חייבת להיות נחמדה וחיובית כדי לחייך, אני יכולה לחייך גם מרוע לב או התנשאות - אז כל מה שאני מנסה להגיד! זה שאולי חיוך הוא לא דבר כזה קסום…
בעיקר כשהוא לא עולה לכם על השפתיים ממקום אותנטי.
נראה לי שאם אתם חושבים על זה שאתם מחייכים, אתם כנראה לא באמת מחייכים מבפנים, ונראה לי לפעמים קורה שאנשים גם גורמים לעצמם לחייך מתוך מבוכה או שעמום.

"פשוט תהיי את סינדרלה" - ומה אם רובנו פשוט לא סינדרלה?
כאילו...
סינדרלה הלכה לנשף ולא ידעה שהיא רוקדת עם הנסיך! זה נשמע לכם אמין?!
היא הייתה כל כך מוקסמת רק מעצם זה שהיא בכלל זכתה ללכת לנשף, שהיא ממש לא חשבה על שום דבר ופשוט רקדה עם איזה בחור שניגש אליה מבלי לשאול אותו שום שאלות.
אני יודעת שאני קצת סוטה מהביקורת כרגע, אבל אני רק אומרת - אם אני הייתי במקומה, אין מצב שלא הייתי יודעת שאני רוקדת עם נסיך.
טוב…אני קצת חסרת מודעות לפעמים, אז אולי אני כן יכולה לפספס את הפרט הזה בנסיבות הנכונות, אבל נראה לי שרוב הנשים יידעו.

זה ספר שקל לשכוח, וממש לא בקטע שאומר שאפשר לחזור אליו וליהנות ממנו שוב, לפחות לא בעיניי.
מה אני אעשה, אני פשוט ממש לא אוהבת ספרים חד פעמיים שבקריאה ראשונה הם ממש טובים ובקריאה שנייה פשוט בזבוז של הזמן שלי.
אני חושבת שבספר צריך להיות מספיק תוכן כדי שנרצה לחזור אליו שוב ולחקור את הדברים שאולי פספסנו בעבר, ואם אני אפילו לא מסוגלת לקרוא אותו שוב מההתחלה עד הסוף - אז בעיניי זו בעיה.

מה שכן, ספר יפה למראה, כי הוא קטן ויש לו כריכה קשה אז הוא פשוט מושך.
אני אוהבת את הצבעים שלו, והבחורה שנראית כאילו היא נושפת עליך אבק פיות או משהו - כל זה נותן הרגשה של קסם.
אני מניחה שבגיל 21 רציתי קצת קסם בחיי.
יש לציין שקראתי את הספר הזה לראשונה בתקופה די אפלה בחיי, שבה אני ממש זוכרת שהייתי מנסה להכריח את עצמי לחייך ופשוט לא יכולתי לעשות את זה.

מה אני אגיד…במקרה הזה זו לא הכמות, וזו לא האיכות, אלא רק האשליה שבתוך כל אחת מאיתנו מתחבאת לה איזו סינדרלה.

אם הייתי איזושהי נסיכת דיסני, כנראה שהייתי בל (בגלל שכל הקטע של להיות שבויה בתוך ארמון מלא ספרים בכלל לא נשמע לי כמו בעיה) או אריאל (כי אני לגמרי מבינה את הרצון שלה לראות מה יש מעל הים ואת הקראש שלה על אריק) - אבל סינדרלה?!
סינדרלה הייתה נחמדה ברמה של "קדושה מעונה", ואני אף פעם לא התחברתי לקונספט הזה.
כאילו, יש לה לב טוב...
אז זה לא כאילו שאני מזלזלת בדמות שלה או משהו, אני פשוט אומרת - זאת לא אני.
"פשוט תהיי את, מי שזאת לא תהיה" - נראה לי יותר מציאותי.

לאחרונה מצאתי את עצמי חושבת על אותנטיות וממש היום שאלתי את עצמי: "פאק, איך אני אמורה לדעת מה אותנטי לי?!".
ואז עשיתי סדר בספרים שאני רוצה להשאיר בספריית רחוב והסתכלתי על הכותרת וחשבתי לעצמי: "הממ, אולי זה יעזור לי להבין איך להיות אותנטית?" - ואני באמת לא יודעת למה לעזאזל חשבתי ככה!
כאילו וואו, אני לא יודעת אם זו פשוט סתם מחשבה מפגרת שעברה לי בראש או שזה משהו שמעיד על כך שאני באמת נואשת לכל דבר שיעזור לי לזהות את עצמי.
ואני יודעת שזה חשוב לדעת גם מה לא רוצים בחיים, אבל ממש בא לי להתחיל לפענח מה אני כן רוצה, וממקום אמיתי...
ואיזו הפתעה - זה לא משהו שמצאתי בספר הזה.


"פשוט תהיי את סינדרלה - הדרך לחיים שתמיד רצית", הוא לא ספר איכותי והוא לא מלא בידע.
הוא ספר שמישהי כתבה מתוך הניסיון חיים שלה, שממוקד בעיקר בה ובאגדה הפרטית שלה, ופחות תורם למי שקורא אותו למטרת קבלת מידע חשוב לחיים.
זה כמו לשמוע סיפור של מישהו שהצליח בחיים ופשוט לקבל השראה מזה, אבל זה לא כי למדת מהסיפור ההוא משהו חשוב, אלא פשוט כי הסיפור שלו נתן לך איזושהי תקווה שאולי גם אתה יכול, ושאתה רוצה משהו דומה למה שאותו אדם השיג.

בואו נסיים עם המילים האחרונות שבספר (שדרך אגב המילים הממש ממש אחרונות הם בעצם הזמנה לקניית צמידים שכתוב עליהם "פשוט לאהוב", "פשוט לחייך" ועוד).
אז, הסופרת החליטה לסיים את הספר בלהסביר למה דווקא סינדרלה, כי מסתבר שזו שאלה שאנשים שאלו אותה בזמן שהיא עבדה על הספר:

"היא תמיד היתה טובת לב וחייכנית, היא תמיד האמינה
שהעולם הוא מקום שטוב לחיות בו (למרות הקשיים
שחוותה) לכן הצליחה להראות לעולם מי היא באמת.

את מבינה, היא תמיד היתה נסיכה, גם מתחת לסחבות.
היא תמיד היתה מלכותית, למרות האמא המרשעת
והאחיות החורגות. היא תמיד אהבה את כולם, גם אם
חבריה היחידים בהתחלה היו הציפורים וחיות היער.
היא האמינה שהכל מסתדר בחיים, והתעקשה לשמור על
תדר חיובי ושמחת חיים.
אם כך, למה גם את לא תרגישי כמו נסיכה אמיתית?
זה לא קשור למה שאומרים לך אחרים, לסכום הכסף שאת
מרוויחה, לנכסים שיש לך, וגם לא למצבך הרגשי או
המשפחתי. אם תצאי מהבית כל בוקר, בגב זקוף, חיוך
וידיעה שאת מדהימה, העולם יחייך אלייך חזרה.
כשתשילי את הסחבות (המחשבות שליליות והביקורת
העצמית) תצא הנסיכה שבך.
כי נסיכה אמיתית היא זאת שחיה את עצמה, נטו, כמו
שהיא.

פשוט תהיי את סינדרלה."
-

אני הבן אדם האחרון שישפוט את מי שרוצה לקרוא את זה.
אבל אני פשוט לא סינדרלה, ואני לא חושבת שזה הופך אותי לבן אדם שלילי - אני פשוט לא חיה את האגדה הזאת.
אני עדיין מאמינה בטוב.
אני עדיין מחייכת לעולם.
אני עדיין משתדלת לחשוב שאני מדהימה לא משנה אילו צדדים מזעזעים אני מראה לעולם שלי היום.
והאם זה הביא לי את החיים שתמיד רציתי? - לא ממש.

אבל, מה אני אגיד, אני אכן מחבבת את עצמי יותר ככה...כשאני באמת משתדלת.
אני אוהבת את עצמי יותר כשאני מנסה להיות בן אדם טוב יותר מאתמול ולוקחת אחריות על איך שהעולם הזה גורם לי להרגיש ולפעול - וזה מה שבאמת חשוב בעיניי.
לדעתי זה אותנטי יותר מלהכריח את עצמך לחייך ולחשוב חיובי, כי זה לעשות מאמץ להיות מי שאת באמת רוצה להיות, ולא להפוך להיות משהו שאת לא רק בגלל הנסיבות שמהן את באה.
ואומנם קראתי את הספר הזה בשלמותו ממש מזמן, אבל אני די בטוחה שזה לא המסר שלו.

ודרך אגב, להגיד שהחברים של סינדרלה היו "ציפורים וחיות יער" זאת ממש חוצפה!
ואולי אני טועה כשאני מתייחסת רק לגרסה של דיסני לסיפור, אבל-
הם היו העכברים! הפאקינג עכברים!

בעיניי, סינדרלה היא קודם כל "לכלוכית"...
ואם את לא מישהי שמשחררת עכברים לחופשי אחרי שהם נתפסו במלכודת שלך, אז אחותי, את ממש לא סינדרלה ואני גם לגמרי מבינה אותך!

אז הספר הזה שימח אותי כשהייתי בת 21, ועכשיו כשאני בת 25 התוכן שלו נהיה בלתי נסבל.
אני לא בטוחה אם זה הספר עצמו שפשוט לא בוגר או שאולי זאת אני שהתבגרה מאז קצת עקום.

אני מרגישה שאולי לא לקחתי את כתיבת הביקורת הזאת במספיק רצינות, אבל בחייאת-
מי עוד יכול לכתוב ביקורת על הספר הזה ולהתייחס אליו ביותר רצינות ממני?!

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על פשוט תהיי את סינדרלה - הדרך לחיים שתמיד רצית