סינדרלה בת 12
לפני הרבה הרבה שנים...
הייתי ילדה מכוערת.
או לפחות ככה זה הרגיש...
לא יכולתי לסבול את מה שראיתי במראה.
אף ארוך מדי על פרצוף קטן מידי ומחוצ'קן, שיער
שלא ממש החליט איזה סוג הוא, משהו בין תלתלים
לליפה מקש.
הייתי רזה מדי, והברכיים שלי בלטו כך שחצאיות או
מכנסיים קצרים היו גוררים תמיד תגובות לא ממש
נעימות כמו: "איזה 'מקל בית שימוש' את, רואים לך -
את כל העצמות... מה קרה? אין אוכל אצלך בבית"?
וכו'...
אני לא אשכח איך בגיל 12 בערך, המורה לבלט )כן,
כזאת עם גב זקוף, בגד גוף דקיק וחצאית שיפון
דקיקה( העמידה אותנו בשורה בסטודיו, ליד המראה
לחלוקת תפקידים למופע סוף השנה... הייתי בקבוצה
המובילה והבוגרת של כל הסטודיו. היינו בקבוצה
בערך 20 בנות, ותפקידי הסולו יועדו תמיד לנו.
ההתרגשות היתה בעיצומה, כי באותה שנה אנחנו
עומדות להעלות את המופע של סינדרלה!
כן, יש את תפקיד הנסיך, האם החורגת, שלושת
האחיות, וכמובן את הנסיכה המהממת , היפה -
סינדרלה!
המורה לבלט התחילה להקריא את השמות
התפקידים ואת הבנות שקיבלו אותם.
"סינדרלה"... לא אני... טוב נו, בשביל זה צריך להיות
בלונדינית עם עיניים כחולות ועור של בובת חרסינה,
ברור שזאת לא תהיה אני...
"הנסיך"... לא אני...
בטח, ברור שקיבלה את התפקיד ההיא הגבוהה עם
המראה האצילי.
"האם החורגת"... גם לא אני...
טוב, זה תפקיד רציני. המון סצינות...
3 האחיות.... לא אני...
האמת, לרגע לא חשבתי שאני אקבל את התפקיד
הראשי של סינדרלה. אבל, ככל שהקראת השמותהתקדמה, המבט שלי הלך ודעך, החיוך נעלם,
והכתפיים רצו לגעת ברצפה מרוב אכזבה...
תמיד הרגשתי בפנים שתפקיד הנסיכה יהיה רק של
אחת הבנות הבלונדיניות והעדינות, אלו עם האף
הקטן והסולד והחיוך הכובש. ומה לעזאזל הקשר בין
יופי קורן שכזה לבין איך שאני נראיתי?
מה הקשר בין אף ארוך, חצ'קונים, תלתלים חומים
ולא מסודרים )למרות שבאמת מאוד ניסיתי(, לבין
נסיכה אמיתית???
אין קשר! ולא יהיה אף פעם!
גם את תפקיד הנסיך לא היתה יכולה לקבל מישהי
כמוני... כי גם הוא צריך היה להיות ייצוגי...)לא היו
בנים בלהקה(.
ואפילו את התפקיד של האם החורגת או האחיות
המכוערות והרעות, לא קיבלתי )למרות שהייתי
רקדנית טובה(, כי הכל היה עניין של מראה.
או לפחות ככה חשבתי אז...
רוצה לדעת איזה תפקיד קיבלתי?
את תפקיד מוכר הנקניקים בשוק!!!אני אפילו לא חושבת שקיימת כזאת דמות בסיפור...
אבל כל מה שאני זוכרת עד היום זה את התמונה שלי,
בקפיצה מרשימה ביותר, עם שיער אסוף, כובע של
טבח שמוט הצידה, מכנסיים וחולצה של מוכר
נקניקים של תחילת המאה ה - 18 , וחיוך מאולץ...
הו, כמה שהתאכזבתי.
התאכזבתי כי הבנתי שזה לא קשור ליכולת הריקוד
שלי, ידעתי שאני רוקדת מצוין. התאכזבתי בעיקר כי
הבנתי שאין שום סיכוי בעולם שמישהו יחשוב שאני
יפה...
לא יכולתי לסבול את מה שראיתי במראה. כאן
טמנתי אצלי את זרע האמונה, שהתנאי הראשון
להצלחה בחיים הוא יופי חיצוני.
כי כשאת מישהי אחרת, יפה יותר:
הבנים מתחילים איתך,
את מקבלת יחס טוב יותר מהמורה,
ואת פשוט מאושרת יותר.ולמרות זאת ידעתי טוב טוב, מבפנים, שאני הרבה
יותר "כייפית" מהנערה הממוצעת, פחות מנג'סת
כחָברה, יותר חכמה ומשקיענית בכיתה וגם שיש לי
המון פוטנציאל.
ולמרות זאת באותו הרגע זה לא הרגיש לי כך.
בלילה בלילה לפני השינה, הייתי כותבת על דף קטן:
"אני אהיה יפה!
אני אהיה יפה!!!
יום אחד, אני אהיה יפה!!!"
אין לי מושג למה בער לי בכל הגוף להיות יפה...
אבל השלמתי עם זה שכנראה לא אהיה יפה.
לא בזמן הקרוב בכל מקרה...
לכן החלטתי להיות מצחיקה!
אנשים אוהבים אנשים מצחיקים כמעט כמו שהם
אוהבים אנשים יפים.
קצת יותר קשה להוכיח את זה, אבל לפעמים
מספיקה דקה אחת כדי שמישהו מצחיק יהיה כובש.
אז קניתי את ספר הבדיחות הראשון שלי והתחלתי
לשנן אותו.
300 בדיחות, לא ממש מצחיקות, כאלה שכולם כבר
הכירו... אבל אני התעקשתי. הייתי משננת אותם
ומנסה לחשוב מתי יהיה זמן טוב להכניס אותם
במהלך שיחה.
בהתחלה זה לא ממש עבד, אבל אני חייבת להודות
שהתרגול הזה לימד אותי מה זה הומור.
הייתי צופה בסדרות מצחיקות כמה שיותר, ומנסה
להבין מה גורם למשפט להיות מצחיק.
וזה לא היה פשוט בכלל...
רציתי נורא לתרגל את זה בכל מיני מפגשים
חברתיים, אבל פחדתי לצאת טיפשה.
כי גם להיות מכוערת וגם טיפשה זה כבר יותר מדי,
לא?
אז הייתי עושה את התרגול ביני לעצמי.
האמת, היה די מצחיק,
אבל הצחקתי רק את עצמי.
וכאן אמרתי לעצמי:
"יאללה, אין לך מה להפסיד, לפחות תתאמני. לפחות
תוכיחי שיש לך מספיק שכל כדי להצחיק". והאמת?
זה די הצליח!
תרגלתי פרצופים מצחיקים, והתמחיתי בהומור ציני.
היה לי קצת קשה בהתחלה לצחוק על עצמי, אבל
המיומנות הלכה והשתפרה עם הזמן...
כן, אפשר לומר שתוצר הלוואי הראשון של הכיעור
שלי היה לפתח חוש הומור!
היום בדיעבד, ממרומי גיל 40 , אני מודה על כל דקה!
היום יש לי הרבה יותר מעלות בזכות הקושי.
הרבה יותר יתרונות.
המאבק הפך אותי לאדם נעים יותר, מכיל יותר, מבין
יותר.
וקליל...
למדתי להצחיק, התעקשתי ללמוד איך לזמן לחיי כל
מה שאני רוצה, למדתי לשחרר את מה שלא עובד
באותו רגע, אבל במקביל להתעקש להשיג דברים
בדרך אחרת.
ועם העקשנות הזאת גם מצאתי את הדרך ליופי
אמיתי.
יופי חיצוני שמושפע מיופי פנימי.
ברור שנעזרתי בכל מה שיש לעולם המודרני לתת לנו
כדי להתגבר על קשיים.
ברור שהושקע פה כסף, זמן ואנרגיה.
אבל התוצאה הסופית שווה הכל!
בינתיים גדלתי, ובגיל 18 אמא שלי "פרגנה" לי ניתוח
אף.
באותו זמן האמנתי שהאף שלי הוא המקור לכל
הבעיות ורק אם הוא יהיה יותר ישר וסולד הכל ילך
הרבה יותר טוב. כי כל עוד אני עם האף המקורי )זה
שחנן אותי הטבע והגנטיקה( אני מאמינה שאני לא
נראית טוב. אחרי ניתוח אף, אני אראה אחרת
לגמרי!!!! הרבה יותר טוב!!!
יוהוווווווווווווו
זה מה שחשבתי...
מה שהיה מצחיק בכל הסיפור הוא שאנשים שהכירו
אותי מאוד טוב ופגשו אותי אחרי ניתוח האף, שאלו
אותי:
"הסתפרת?"
" את בלי משקפיים היום, נכון ?!"
"את לובשת שמלה חדשה!"
חלקם הגדול בכלל לא שם לב לזה שיש לי אף אחר!!!
הייתי בשוק.
הניתוח היה גורם חיצוני שתליתי בו תקווה שהוא
ישנה לי את החיים. זה אומנם לא קרה, אבל לפחות
בעקבותיו הרגשתי הרבה יותר יפה!!!
אז מה היה לנו פה?
לא הרבה מבחינה פיזית,
והמווווווווון מבחינה נפשית.
לראשונה בחיי הרגשתי יפה.
כי לראשונה בחיי הרשתי לעצמי להרגיש יפה,
כי הפעם עניתי על הציפיות של עצמי, לפי קריטריונים
של החברה שהכנסתי לעצמי לראש...
מה אני בעצם אומרת לך פה?
שמה שקובע איך אני נראית הוא איך אני מרגישה!
ולא שום דבר אחר...
וזה מעגל קסמים.
כי כשאני מרגישה יפה, אני לא מזניחה את עצמי.
כשאני מרגישה יפה, פשוט רואים את זה עליי.
וגם עלייך.
לא משנה מהם הנתונים הפיזיים שלך.
האינטרנט היום מלא בהוכחות לנשים )וגם גברים(
שהם לא דוגמנים או דוגמניות מהקטלוג, אבל הם
סוחפים! אנשים פשוט אוהבים אותם, כי הם פשוט
מקסימים. אמיתיים וקורנים...
אנשים שמחייכים...
הדבר הכי חשוב שלמדתי לאורך כל חיי,
שעזר לי בכל מצב,
ושהוא אביזר האופנה הכי יפה שיש לי... תמיד...
הוא החיוך שלי.
החיוך שלי הוא כמו כדור הרגעה לעצמי.
הוא קודם כל עושה לי טוב,
ומה שהוא עושה לסביבה שלי אפילו עוד יותר מדהים.
חיוך אמיתי, פשוט ושלם,
כזה שבא מהלב ומגיע עד קצות האוזניים,
חיוך שאומר "הכל טוב",
חיוך שאומר "טוב לי עם עצמי",
כי חיוך הופך עולמות, משיג המון מטרות,
והופך אותי להרבה יותר יפה מבפנים ומבחוץ.
עם החיוך הזה עברתי עוד כמה שיעורים בדרך...
ועל חלק גדול מהם אני עומדת לספר לך כאן.
אבל רגע, תיכף מגיע ה"פאנץ"...
עשר שנים אחרי הופעת הבלט המדוברת )שלבסוף
החלטתי לא להגיע אליה, בעיקר כי לא יכולתי יותר
לסבול את הכאב...(. עבדתי כרקדנית בלהקת
אירועים שמופיעה בחתונות. הייתי בת 22 , החלפתי
את המשקפיים בעדשות מגע, והקפדתי לבקר את
הקוסמטיקאית כל חודש.
ועשיתי ניתוח אף, אותו ניתוח שתליתי בו את כל
תקוותיי, כבר הייתי שלמה עם המראה שלי )למרות
שתמיד היה מקום לשיפורים(.
באחת החתונות שהגענו לשמח את הקהל, ונתנו את
ה"שואו" של חיינו, קלטתי אותה יושבת באחד
השולחנות ומסתכלת עלינו בגב זקוף, שיער ארוך,
אסוף בקפידה, גופייה צמודה, איפור כבד וחצי חיוך.
זאת היתה המורה שלי לבלט מגיל 12.
מיותר לציין שנלחצתי עד עמקי נשמתי ובשנייה אחת
שכחתי שאני כבר לא אותה ילדה בת 12 , אלא אישה
יפה, מלאת שמחת חיים ורקדנית טובה.
לקחתי נשימה עמוקה, החזרתי את עצמי מהר
מהזיכרון של הסטודיו שלה לרחבת הריקודים ונתתי
את המקסימום. חייכתי מכל הלב, התחברתי
למוסיקה והתחלתי לעוף! טוב, אולי לענטז תהיה
מילה יותר מתאימה לרקדנית חתונות, אבל אני
מניחה שהמסר ברור...
בסוף האירוע המורה לבלט ניגשה אלינו הרקדניות
ואמרה: "הייתן מדהימות! נתתן יופי של הופעה. ואז
היא הפנתה את ראשה אלי, הסתכלה עלי במבט ישיר
וחודר ואמרה: "את מאוד יפה" )!(
וואוו!!! חיוך ענק עלה לי על הפנים.
הייתי המומה
איזו סגירת מעגל זאת היתה.
טיפול פסיכיאטרי של עשר שנים לא היה עושה את
מה שהדקה הזאת עשתה לי.
ולא, עד היום היא לא יודעת שרקדתי בלהקה שלה
במשך שנים, ושהייתי אמורה להיות מוכר הנקניקים בהצגה של "סינדרלה", כי אני מניחה שאצלה אין את
הסיפור בראש שרץ אצלי כל כך הרבה שנים...
בשבילה זה היה סתם עוד יום.
גם בגיל 12 וגם בגיל 22 הסיפור הזה היה לגמרי כולו
שלי.
אבל היופי והקסם כאן הוא, שכשהסיפור הוא שלי,
אני יכולה להחליט שאני משנה אותו!
כילדה, אם מישהו היה אומר לי: "את יכולה להיות
מאוד יפה אבל בתנאי שלא תהיי חכמה או מצחיקה",
כמובן שהייתי בוחרת להיות יפה וחוסכת מעצמי
תסכול, כאב גדול ובכי לתוך הכרית. אבל דווקא
ההתמודדות שלי עם זה שלא הרגשתי יפה ומקובלת
חברתית, אילצה אותי להיאבק יותר כדי להשיג
דברים, זה חישל והפך אותי למי שאני היום.
וככה נראיתי בתפקיד מוכר נקניקים, בחזרות למופע
"סינדרלה"..
.
ואם כבר מדברים על יופי, אחד הדברים המדהימים
שגיליתי הוא שהחיוך שלי פורץ כל מחסום בין
אישי, ללא קשר בכלל למראה שלי. כשאני מחייכת,
אנשים מיד מחייכים אליי בחזרה, והתחושה שזה
עושה בגוף בזמן שאני מחייכת, זהה לתחושה של
מחמאה!
אז תזכרי: כשאת מחייכת, את הכי יפה בעולם!
תסתכלי מסביב ותראי שהאנשים שהכי כיף לך להיות
לידם הם אלו שמחייכים. אלו שלרגע גורמים לך
להרגיש רצויה, אהובה ונהדרת. ככה כמו שאת, רק
בגלל שחייכו אלייך לרגע.
אפילו אם הרגע נכנסת למעלית ומישהו שאת לא
מכירה, נכנס אחריך, ואז החלטת לחייך אליו ואפילו
לומר לו "שלום", הפכת מצב מביך לפשוט!
אז בואי נעשה ניסיון לשבוע הקרוב:
תחליטי שאת לובשת חיוך כל יום כל היום.
שימי על עצמך את החיוך הכי אמיתי שאת יכולה. זה
שגם העיניים שלך מחייכות איתו. החיוך הזה שאומר
שהכל בסדר, ומה שלא בסדר יחכה קצת, וצאי
לעולם.
או בעצם, שנייה לפני שאת יוצאת לעולם, חייכי
לעצמך רגע במראה...
את שווה את זה לעצמך!
מגיע לך לקבל חיוך מעצמך לפני כולם!
וגם אם בהתחלה זה מרגיש קצת מאולץ.
תתעקשי!
תדפיסי על כמה דפים את המילה "לחייך"
ותפזרי אותם ברחבי הבית. שימי גם
תזכורת בטלפון כל שעה, ופשוט תחייכי!
אפילו אם את לבד. איכשהו, הדבר הקטן
הזה עושה שינוי כל כך משמעותי.
כשקיבלתי בעצמי את התרגיל הזה בפעם הראשונה,
במסגרת סדנא שהשתתפתי בה, בימים בהם עדיין
עבדתי ב"היי טק" התשובה שלי היתה: "אבל אני
מחייכת המון גם ככה". אז המנחה ענתה לי:
"תתפלאי, אבל אפשר יותר! תתאמצי. תחפשי דווקא
את המקומות הלא נעימים, המביכים, המציקים כמו -
למשל במעלית, בדואר, ואפילו כשמישהו נדחף לפנייך
בתור בסופר. את לא מאמינה עד כמה חיוך וגישה
חיובית למצב יכולים להפוך אותו מאירוע שלילי
ומעצבן, לחוויה מצחיקה. הגוף שלך יודה לך על כך.
תשתמשי בחיוך ובחוש ההומור שלך כדי לפרק"
מצבים שליליים".
אז ניסיתי את זה!
והיא צדקה.
מצבים מביכים הפכו לנעימים יותר, הכרתי אנשים
)אפילו אם זה היה למשך חמש דקות( שבחיים לא
הייתי מכירה, ובעיקר, הסתובבתי יותר שעות במשך
השבוע עם חיוך אמיתי, כי היו לי הרבה יותר חוויות
אמיתיות מחיי היום יום שלי. זה בהחלט השפיע על
כל שאר הדברים בחיי. כי אם, למשל, הייתי חוזרת עצבנית מחוויה לא נעימה בסופרמרקט, היה סיכוי
גבוה שאני אהיה חסרת סבלנות בשיחה הקרובה עם
אמא שלי, עם חברה שלי, ובכלל עם כל מי שהיה
סביבי. והם? הם היו מגיבים כלפי בהתאם, וזה הולך
וגדל כמו כדור שלג. אז מה, לא כדאי להיות בתדר
חיובי יותר ונעים?
הרי הרבה יותר נחמד לגור בבניין שבו אומרים
"שלום" ומחייכים לאנשים במעלית, מאשר לספור כל
אלפית שנייה עד שהמעלית מגיעה ליעד...
ועכשיו תורך. עצרי רגע.
קפלי "אוזן" בעמוד הזה או
שימי סימניה ולכי לכתוב לך
"לחייך" בתזכורת כל שעה
בטלפון, או על דף גדול. עמדי רגע מול המראה וחייכי
לעצמך. באמת. הפעולה הקטנה הזאת שאת עומדת
לעשות ממש עכשיו עומדת לשנות את חייך מקצה לקצה. וברגע שהחיוך יהפוך להיות חלק ממי שאת,
הכל יהיה פשוט טוב יותר...
אז כבר חייכת היום למישהו?
ולעצמך,
כבר חייכת היום?