אחרי שקראתי את ׳גזר הדין וסיפורים אחרים׳, רצתי לחנויות הספרים לחפש את ׳המשפט׳. הפרס בסוף המרוץ אכן לא אכזב כלל - וגמעתי כל סצינה בספר.
הרגשתי כל פעם איך קפקא מצליח להדגיש את האבסורד בכל סצינה ופרק, וכמה היחסים כלפי ק׳ אמביוולנטים - אהדה ואמפתיה לצד ביקורת ובוז (שניהם עמוקים מאוד).

בעיניי, הרומן לא מעביר ביקורת חברתית עמוקה אלא מנסה בכל מאודו להדגיש את האבסורד מסיטואציה כה גנרית, ואת הניגודיות בין חיי המשפט לחיי היום-יום (או חוסר ניגודיות?). האבסורד כשלעצמו, אינו ביקורת, אלא תופעה מובנית שאינה טובה או רעה - ופשוט עלינו לשים לב אליה. ואין ספק שקפקא עושה את זה בצורה נהדרת.

מילה לסיום - התרגום של אילנה המרמן נפלא, ומצליח להדגיש בעיני את היופי בסיפור, וגם דבריה בסוף הספר היו נהדרים.

לקרוא אשכול נבו זה כמו לאכול שוקולד, קל וטעים, מספק מלא דופמין, אבל לא מורכב מאוד, או עתיר ערכים תזונתיים.
ככה הרגשתי כשקראתי ׳משאלה אחת ימינה׳, וככה גם הרגשתי עכשיו. מצד אחד קראתי אותו ב-3 שעות מקצה לקצה, ומצד שני לא הרגשתי דמויות מורכבות מדי, ביקורת או מסר חדשניים. כמו שוקולד חלב - תמיד כיף וטעים לאכול (במיוחד כשאתה חולה ומחפש קצת חטאים).

שלושת הסיפורים של נבו - ואציין לטובה שנכתבו בפורמט של ׳סמי סיפור קצר׳ (פורמט מעולה בעיניי) - היו קולחים, מהירים, מעניינים, דרמטיים וקיטשיים מאוד. כיפיים ונעימים לקריאה, מלאי היסטוריה ותרבות (זה זכור לי לטובה גם במשאלה אחת ימינה). עם זאת, אסכם שהיה חסר לי תחכום מעבר - גם אם אולי פספסתי את הרפרנסים לתורת הקבלה.

סה״כ מומלץ מאוד, במיוחד לימים חסרי מעש.

מעטים הדברים שאני אוהב יותר מאשר רעיונות פילוסופים שמועברים בצורה פשוטה, ברורה ותכליתית.
פוגל - שאפשר אם כבר להגיד שספרו פשוט וקליל מדי - מצליח לעשות זאת בספרו עם רעיונות פילוסופים יסודיים על אמונה באל, יחד עם מחשבות על ספקות באי וודאות.
על אף שהציניקנים יגידו שהספר מלא מדי בביטוים כמו ׳אחושרמוטה׳ או ׳נשמות צדק׳ בניסיון להפוך אותו לקליל מדי, אין ספק שזוהי טענה שסוטה מן העיקר - והוא ההצלחה האדירה של פוגל לעמוד במטרת הספר שלו - לתת לנו טיעונים טובים לחזור בשאלה (או להחזיר את חברינו בשאלה, במקרה שלי).

אבל היי - מה אני מבין בכלל? מוטב לכם להטיל ספק גם בביקורת שלי :)

לצערי, לא הרגשתי שהסיפורים התפחתו מעבר לגימיק או רעיון.
אחרי מספר ספרים מעולים (געגועיי לקיסינג׳ר, תקלה בקצה הגלקסיה) קרת לא מצליח לשחזר את ההצלחה.

תרגום מעולה ונהיר של הלי זמורה, שמצליחה ללכוד באופן ברור וקל לקריאה את הרעיונות העמוקים, הפשוטים לכאורה ובוטים של מקיוואלי.
הבוטות, החיסכון במילים והביטחון ששזור בין המילים מרתקים מאוד, ואין ספק שהספר מהווה בסיס אדיר למדעי המדינה.

זה היה רעיון של חברה. להביא לי את הספר. היא אמרה שהיא חושבת שאני אוכל להתחבר לזה. ככה, במשפט תמים (לכאורה) התחלתי לקרוא את משאלה אחת ימינה.
ספר שמדבר על הדינמיקות הדקות בין אנשים, חברים ואהובים. הוא נתן מבט כן על כל אחת מהדמויות, וגרם לי להתחבר לכל אחת מתכונותיהם - הטובות והרעות.
הוא בעיקר גרם לי לחשוב על הקבוצת חברים שלי. דמיינתי בעצמי את אחד מהם מדבר כמו צ׳רציל, ואת השני מתנהג כמו אופיר.

והדברים המופלאים באמת, הם שכותב הסיפור (לא נבו, אלא מר פריד) - מרשה לעצמו להתבטא איך שהוא רוצה, כי בסיפור שלו הוא יכול להעיף את עצמו מהשלשלאות הכבדות של המציאות. ובתוך הנרטיב שלו, נהניתי במיוחד מזה ש-׳אין תוכן אמיתי בספר, הוא רק על החברים׳ (תודה למנחה סדנת הכתיבה). כי הדברים המעניינים ביותר שיש לקרוא הם הדינמיקות הקטנות בין אנשים, כאשר ברור שה-settings לא באמת משנים - ספר על כלום שאומר הכל.

׳היו שניים בלי תפקיד׳ (שהוא רומן הביכורים (!) של תמר רפאל) מיוחד בזה שהוא מדבר על כלום, אך עם זאת מדבר על הכל.
היכולת של רפאל לתאר את מורכבות הנפש האנושית, בתיאורי חוויות ותחושות מפורטים עד מאוד, היא פנטסטית וראויה לשבח - וקשה שלא להתחבר לתיאורים, החוויות והתסכול של הדמויות.

אבל הגדולה האמיתית היא ׳הכלום׳ ו-׳הכל׳ ששזורים אחד לתוך השני. לכל אחד מאיתנו יש ׳ניצן׳, ׳דנה׳, ׳דפי׳ ו-׳מאיר׳ משלו. כל אחד מאיתנו הוא אלינור לפעמים, או יפתח בפעמים אחרות.
במקרה הזה, היינו זוג צעיר (אלינור ויפתח) שחייו סובבים סביב ה-״מפלגה של הצד שלנו, המפלגה של הצד השני והמפלגה של המעצמה האהובה עלינו״ בין אם אנחנו חיים ב-״עיר הזאת״.
אנחנו חווים לאורך כל חיינו את סל התחושות, הרגשות והדינמיקה של אלינור ויפתח - שגורמים לנו להבין שכל הדברים שאינם נקובים בשמם, יכולים פשוט להתחלף עם כל שם אחר.
ואת זה - כפי שציינתי בהתחלה - מצליחה רפאל להעביר באופן אלגנטי ומפותל מאוד, שיוצרת הזדהות עמוקה בין הקורא לדמויות.

אחד מהספרים הקשים שקראתי. ספר ראשון של גרוסמן, ולא הצלחתי להתחבר. לא לדובלה, לא לאבישי וגם לא למתקשרת.

מצאתי את עצמי מכריח את עיניי להישאר דבוקות לנוכח התיאורים של דובלה על הוריו בנסיעה הקשה עם הנהג הצבאי עלום השם. הברוטליות וגסות הכתיבה הכבידו עלי, ואולי מעידות על אופיו של כוכב הספר, ואולי גם על אופיו של הקורא.

עם זאת, חייב אני לציין כי לאחר קריאת הספר צפיתי בהצגה - והיו חסרים לי החלקים המפותלים של הנסיעה. רק כשצפיתי בהצגה הבנתי למעשה את עומקו של הספר - ובמיוחד את היופי שבנסיעה הנוראית של דובלה לירושלים, הניגודיות בין הנהג לאחותו, ואת הקושי שבסיגריה הראשונה.

ומילה עלי להגיד על כותב הספר, שעל אף שנאתו וביקורתו המרובה על הזקן, הצליח להעביר את קוראיו מסע קטן עבור ארץ קטנה. ונראה לקורא כי כותב הספר הינו שמאלן נלוז, כזה שאף אשכול היה מתבייש בו.

ביקורתו המרומזת על המדינה ועל הזקן אינן אלא ביקורתו כלפי עצמו, ואין על הקורא לקחת ביקורת זו בכובד ראש, הרי אל לנו להקשיב לשמאלנים נלוזים.

ובכל זאת - מילה טובה נוסיף, הקורא יכול להנות מאוד מסיפורים כמו על הרופא המרדים של אייכמן, הפרק על מחברתו של שרת, והפרק על המורה בתקופת הצנע. ואוי! אל נא תשכחו את הפרק על סוכן הקג״ב.

בניסיון לחקות את סגנון כתיבתו הנפלא, המדויק והחד כתער של שריד, מנסה אני להעביר כמה הספר הזה נפלא, מלמד, מצחיק ו-במיוחד- מרתק.