“ראשית עלי לפתוח במילים: סוף סוף! כבר קרוב לשלוש שנים שאני מחפשת את הספר הזה בחנויות יד-שניה בתקווה שיצוץ במקרה על איזה מדף נשכח ואוכל סוף-סוף לקרוא את הפלא. והנה לבסוף זומן לידי, ודווקא במקום מכובד (למעוניינים - הפלא נמצא בספריית בית אריאלה בתל-אביב, אנא שמרו עליו היטב). כפי שניתן להבין מהפתיחה, היו לי המון ציפיות, שרק התעצמו ככל שהספר הפך נדיר יותר. בנוסף, אני חושבת שאם בכלל הייתי מנסה לנהל את הרשימה המפוקפקת של "הסופרים האהובים עלי ביותר" (מכיוון שאני אדם שתמיד מאוהב עד כלות בספר האחרון שסיים לקרוא, אתם ודאי מבינים שדבר מעין זה לא יתאפשר) - מיכאל אנדה ככל הנראה אחד הראשונים, אם לא הראשון. הוא ניחן בדמיון מטורף, אנושיות נהדרת, ודרך נדירה לספר משלים בדויים עד העצם שמתאימים בכל זאת ל"עולם האמיתי". עד כה קראתי רק את ספריו לילדים (שהם, אגב, לא רק לילדים בכלל), והרעיון של סיפורים סוריאליסטים למבוגרים מפיו של החכם הדגול נשמע לי מרהיב. יש גם לציין שקראתי את הספר בהפסקות, בין שמירה לשמירה בסופשבוע סגור בבסיס, כך שהיה לי הרבה זמן להרהר בין הסיפורים. אז מה יש בספר בעצם? בערך כל מה שציפיתי לקרוא. הסיפורים באמת מלאי דמיון, הזויים ובלתי-פתורים, עם קריצות והקבלות לחיינו-אנו, לא ממש קשורים אחד לשני אבל חופפים ונסגרים בסוף במעגל יפה. בסך הכל רותקתי ונהניתי, אבל... יצאתי עם הרגשה של החמצה. מיכאל אנדה הזה, שיכול לרגש גם בקריאה המאה של "הסיפור שאינו נגמר", שמכמיר לב בקריאה התשעים של "מומו", שמשעשע בקריאה השמונים של "קונץ'-פונץ'", שאפילו בסיפורים הקצרים לפעוטות "בבית ספר לקסמים" מצליח לגעת ללב... בספר הזה הותיר אותי ללא רושם של ממש. כאילו אם היה קצת מתאמץ, מעמיק את הרעיונות, בונה את הדמויות, מסביר לנו קצת יותר מה הולך בלבירינת הנפתל הזה, היתה יכולה להיוולד פה יצירת מופת של ממש. אבל ככה, זה סתם ספר טוב, לפעמים טוב מאד, ולפעמים אפילו (זה סוד) קצת משעמם.”

“ראשית עלי לפתוח במילים: סוף סוף! כבר קרוב לשלוש שנים שאני מחפשת את הספר הזה בחנויות יד-שניה בתקווה שיצוץ במקרה על איזה מדף נשכח ואוכל סוף-סוף לקרוא את הפלא. והנה לבסוף זומן לידי, ודווקא במקום מכובד (למעוניינים - הפלא נמצא בספריית בית אריאלה בתל-אביב, אנא שמרו עליו היטב). כפי שניתן להבין מהפתיחה, היו לי המון ציפיות, שרק התעצמו ככל שהספר הפך נדיר יותר. בנוסף, אני חושבת שאם בכלל הייתי מנסה לנהל את הרשימה המפוקפקת של "הסופרים האהובים עלי ביותר" (מכיוון שאני אדם שתמיד מאוהב עד כלות בספר האחרון שסיים לקרוא, אתם ודאי מבינים שדבר מעין זה לא יתאפשר) - מיכאל אנדה ככל הנראה אחד הראשונים, אם לא הראשון. הוא ניחן בדמיון מטורף, אנושיות נהדרת, ודרך נדירה לספר משלים בדויים עד העצם שמתאימים בכל זאת ל"עולם האמיתי". עד כה קראתי רק את ספריו לילדים (שהם, אגב, לא רק לילדים בכלל), והרעיון של סיפורים סוריאליסטים למבוגרים מפיו של החכם הדגול נשמע לי מרהיב. יש גם לציין שקראתי את הספר בהפסקות, בין שמירה לשמירה בסופשבוע סגור בבסיס, כך שהיה לי הרבה זמן להרהר בין הסיפורים. אז מה יש בספר בעצם? בערך כל מה שציפיתי לקרוא. הסיפורים באמת מלאי דמיון, הזויים ובלתי-פתורים, עם קריצות והקבלות לחיינו-אנו, לא ממש קשורים אחד לשני אבל חופפים ונסגרים בסוף במעגל יפה. בסך הכל רותקתי ונהניתי, אבל... יצאתי עם הרגשה של החמצה. מיכאל אנדה הזה, שיכול לרגש גם בקריאה המאה של "הסיפור שאינו נגמר", שמכמיר לב בקריאה התשעים של "מומו", שמשעשע בקריאה השמונים של "קונץ'-פונץ'", שאפילו בסיפורים הקצרים לפעוטות "בבית ספר לקסמים" מצליח לגעת ללב... בספר הזה הותיר אותי ללא רושם של ממש. כאילו אם היה קצת מתאמץ, מעמיק את הרעיונות, בונה את הדמויות, מסביר לנו קצת יותר מה הולך בלבירינת הנפתל הזה, היתה יכולה להיוולד פה יצירת מופת של ממש. אבל ככה, זה סתם ספר טוב, לפעמים טוב מאד, ולפעמים אפילו (זה סוד) קצת משעמם.”