קשה להאמין שמישהו מתושבי עכו הותיקים שחיו בעיר בסוף המאה הקודמת לא הכיר את אופירה תלם או לא שמע על הסיפור של עלי (קמחי). אופירה היתה מחנכת ומורה לעברית וספרות (בחסד עליון) בחטיבת הביניים ואילו עלי שהיה אח שלה היה צוללן בקומנדו הימי.

בתקופה שאני הייתי ילד ושמעתי על הסיפור המצמרר שלו הייתי בטוח שהספר "צוללים קדימה" של דבורה עומר נכתב עליו. בחור צעיר שאהבתו אל הים הביאה אותו להיות לוחם ימי. לא היה קל למצוא את הספר הזה של אופירה, אני לא יודע אם לשמחתי או לצערי הצלחתי למצוא אותו רק כמה שנים אחרי.

כמה מחבריי ששמעו שיש לי את הספר כבר ביקשו ממני שהואיל בטובי להשאיל להם את הספר אבל אני כמובן לא נענה לבקשתם, אני מתאר לעצמי שזה לא מצטייר יפה מצידי אבל מה לעשות שאני יודע שיש ספרים שפשוט לא עושים את דרכם חזרה, ומי יודע אם הצליח למצוא אותו שוב. אפילו בספריה העירונית אני לא בטוח שנשאר עותק ממנו. כמה חבל.

הספר הזה הוא סוג של גל-עד שיצרה אופירה לזכרו של אחיה ולא הייתי מגזים ואומר שלדעתי משרד הביטחון או כל גוף אחר שקשור לעניין צריך לדאוג לשימור ספרים מסוג הספר הזה (להבדיל כפי שיאמר לזכות מכון "יד ושם" עושה עם ספרים של ניצולי שואה וקרוביהם) ואומר אפילו בהוצאתו לאור במהדורה חדשה, גם אם הספר יצא באופן פרטי ואזי זה רק אמור להקל על העניין.

עד כמה שידוע לי אופירה כבר לא בחיים ומעבר לספר הזה היא לא כתבה עוד, אין ספק שהיה לה כישרון. לולא הסיפור העצוב של עלי שהרס באופן ברור את שמחת החיים של כל המשפחה (הרי השכול לא קל לאף אחד) היינו אולי זוכים לעוד ספרים ממנה. יהי זכרם ברוך לעולם ועד.

קשה להאמין שמישהו מתושבי עכו הותיקים שחיו בעיר בסוף המאה הקודמת לא הכיר את אופירה תלם או לא שמע על הסיפור של עלי (קמחי). אופירה היתה מחנכת ומורה לעברית וספרות (בחסד עליון) בחטיבת הביניים ואילו עלי שהיה אח שלה היה צוללן בקומנדו הימי.

בתקופה שאני הייתי ילד ושמעתי על הסיפור המצמרר שלו הייתי בטוח שהספר "צוללים קדימה" של דבורה עומר נכתב עליו. בחור צעיר שאהבתו אל הים הביאה אותו להיות לוחם ימי. לא היה קל למצוא את הספר הזה של אופירה, אני לא יודע אם לשמחתי או לצערי הצלחתי למצוא אותו רק כמה שנים אחרי.

כמה מחבריי ששמעו שיש לי את הספר כבר ביקשו ממני שהואיל בטובי להשאיל להם את הספר אבל אני כמובן לא נענה לבקשתם, אני מתאר לעצמי שזה לא מצטייר יפה מצידי אבל מה לעשות שאני יודע שיש ספרים שפשוט לא עושים את דרכם חזרה, ומי יודע אם הצליח למצוא אותו שוב. אפילו בספריה העירונית אני לא בטוח שנשאר עותק ממנו. כמה חבל.

הספר הזה הוא סוג של גל-עד שיצרה אופירה לזכרו של אחיה ולא הייתי מגזים ואומר שלדעתי משרד הביטחון או כל גוף אחר שקשור לעניין צריך לדאוג לשימור ספרים מסוג הספר הזה (להבדיל כפי שיאמר לזכות מכון "יד ושם" עושה עם ספרים של ניצולי שואה וקרוביהם) ואומר אפילו בהוצאתו לאור במהדורה חדשה, גם אם הספר יצא באופן פרטי ואזי זה רק אמור להקל על העניין.

עד כמה שידוע לי אופירה כבר לא בחיים ומעבר לספר הזה היא לא כתבה עוד, אין ספק שהיה לה כישרון. לולא הסיפור העצוב של עלי שהרס באופן ברור את שמחת החיים של כל המשפחה (הרי השכול לא קל לאף אחד) היינו אולי זוכים לעוד ספרים ממנה. יהי זכרם ברוך לעולם ועד.