סופר הכותב בדם ליבו על מצרים בתקופה שבין סיום תקופת מובארק ושלטון יורשיו.
השלטון המצרי של התקופה מרובד בהיסטוריה של דיכוי האזרחים על ידי המוחבארת, משטרה שהיא זרוע של השליט, מערכת משפט שמכוונת אל "רצון הרפובליקה" ועיתונות נשלטת ומכוונת. אם מוסיפים לזה ניצול על ידי אוליגרכים ומשקיעים זרים הקרובים לשלטון וכמובן מנהיגי הדת, מתקבל ריבוד חברתי בעל מוביליות נמוכה ביותר. זאת חרף פתיחות רבה יחסית במוסדות הלימוד הבסיסיים והאקדמאים.
אין פלא שאחת הבעיות במצרים, גם היום, היא עודף אקדמאים שאין להם פוטנציאל מימוש.
הספר מתמקד ב"אביב העמים" המצרי של הצעירים והאחים המוסלמים.
במאמר מוסגר שנרמז בספר, נאמר כי ההפגנות נתמכו על ידי גורמים חיצוניים כמו ארצות הברית בהנהגתו של אובמה שהאמין כי דמוקרטיה היא הפתרון לבעיותיהם של המשטרים הערביים במזרח התיכון.
הספר עצמו מביא חיים של מספר משפחות: משפחת עלוואני, מפקד המוחבארת, ובתו המרדנית דאניה, שמצטרפת להפגנות. אכראם המהנדס שמנסה לתעל את המהפכה להטבות לעובדים במפעל אותו הוא מנהל. אשראף, המסומם, שהבעיות בבית מתועלות להתמסרות אשתו לעבודה בבנק והוא באהבה לאיכראם המשרתת.
הסיפור מביא בכישרון רב, את הציפיות הפרטיות של כל דמות ומכלול האירועים החיצוניים. ניתן לאמר, כי בדרך זו מרגישים את החברה המצרית. גם במצב הדיכוי, הם חיים, אוהבים מתריסים, מפגינים ו... כואבים.
המגמה הדתית מיוצגת על ידי נורהאן, קריינית טלוויזיה שמצליחה להחליף שלושה בעלים תוך חתירה להשליט את החיג'אב וההטפה לדת בהופעותיה.
הפירוט של חיי היום יום מחיה ומתיך את התמהיל לכלל סיפור חי ומרתק. שבנוסף לעלילה החברתית, ניתן לקלוט את המהות המצרית מוסלמית שבו.
מומלץ לקריאה.
