ביקורת ספרותית על רפובליקת כאילו מאת עלאא אל-אסוואני
ספר טוב

---

מה אומרים על יצירה אמנותית שמעריכים אותה מאד אבל לא באופן שהאמן התכוון? אולי זה סימן היכר ליצירה אמנותית גדולה.

כוונת הסופר עלאא אל-אסוואני הייתה כנראה לרומם ולפאר את מחוללי המהפכה המצרית — זאת שבמסגרת "האביב הערבי" שהפילה את חוסני מוברכ ב-2011. אכן, חלק נכבד מ"רפובליקת כאילו" נשמע כמו דרשה פוליטית: מהפכנים ערכיים בעלי חזון נשגב מול משטר המגלם את הרוע המוחלט.

כך כתוב על אדם שקודם חסר לו כיוון בחיים חוץ מעישון חשיש וזיונים עם המשרתת:
"כיצד השתנה עד כדי כך, ומה הפך אותו לאדם חדש? אפשר לענות על כך במילה אחת: המהפכה."

וזאת מתכתובת בין בחור ובחורה שאהבתם כמו מבוססת על מסירותם למהפכה:
"כל אותה אצילות נפש הסתתרה מאחורי מצבור של תסכולים ועוולות עד שהמצרים התקוממו והוציאו מעצמם את המיטב."

אולי הייתי מתחבר גם אני להתלהבות הסופר אילו היה מדובר באינדונזיה או גואטמאלה, שתהינה בריאות. אלא שלא באלה מדובר אלא בשכנתינו הקרובה מדי כך שנזכרתי תדיר בחרדתי בזמנו מהקמת רפובליקה איסלאמית מסוכנת דוגמת איראן.

לכן במקום להיסחף אחרי הסופר וגיבוריו המהפכנים, מצאתי את עצמי מזדהה עם אותם ספקנים עלובי נפש שהתחננו עם בני משפחתם האידאליסטים, גיבורי הספר, לא לסכן חייהם בהפגנות כיכר תחריר כי אין סיכוי לדמוקרטיה במצריים אז חבל למות סתם.

בסוף צדקנו, אני ואותם עלובי נפש!

בנקודה הזאת אפשר לחשוב שחווית הקריאה הייתה כזאת שהייתי תמיד במתח עם הכוונה הברורה של הסופר ובסלידה מגיבוריו. אבל לא כך הדבר. כי בספר הדי ארוך הזה יש הרבה ממה ליהנות. והכי נהניתי מהנבלים.

בין אותם נבלים יש הגנרל מחמוד אלוואני ראש מנגנון הבטחון הפנימי (מעין НКВД/NKVD המטיל אימתו על כל הברואים). כל אינטראקציה בין אותו גנרל אלוואני לבין פקיד כלשהו — הכל חרדים ממנו, אפילו שרי ממשלה — משעשעת. הגנרל האימתני גם מתעשר, ובגדול, דרך חברה קבלנית בבעלות בני משפחתו. כל פעם שאותה חברה מעוניינת להתחרות על פרויקט, הגנרל מרים טלפון למי שאחראי על המכרז ואומר משהו כזה:

"החברה הזאת שייכת לגיסי, חאג' נאסר תלימה. מה שאני מבקש ממך, כבוד המושל, הוא שתתייחס לחאג' נאסר כמו לכל קבלן אחר ושתפעל על פי החוק באובייקטיביות וללא משוא פנים."

עוד נבל[ה] שמאד השתעשעתי מתעלוליה זאת קריינית טלוויזיה בשם נורהאן. נורהאן יודעת למנף את יופיה ואת דיני האישות האסלאמים לקריירה משתלמת כאישה שנייה (אפילו שלישית או רביעית), סידרתית, לגברים עשירים. מי שהיה רגיל, כמוני, לרחם על נשים "צרות" (וברוב המקרים וודאי בצדק) ילמד פה על צד אחר של המשוואה כשנורהאן מוכיחה איך לשגשג מזה: כל פעם, בתור האישה הצעירה והיפה שבין יתר הצרות, נורהאן מבקשת כמוהר דירת לוקס רשומה על שמה. היא עוברת לאותה דירה (תוך שהיא שומרת על הדירה הקודמת), ובעלה מגיע פעם פעמיים בשבוע כמעין אורח וזהו.

משעשע לא פחות שייך שאמל, מטיף דת רב-השפעה, ידוע בזכות הטלוויזיה לכל מצריים, וקשור קשר הדוק עם המשטר. מה שנוח למשטר (בעיקר, ציות לו, והתנגדות למהפכה) לזה מטיף שייך שאמל. וכתמורה, הממסד דואג לו ביד רחבה: הוא חי על אחוזה, בארמון בו מוקדשת קומה נפרדת לכל אחת מארבע נשותיו.

ובכן, אהבתי את הספר בעיקר כי הוא גרם לי לצחוק. עם זאת, היו קטעים קשים ביותר שלא יעוררו צחוק אצל אף אחד. אני חושב בראש ובראשונה על רצח הרופא הצעיר ח'אלד מדני, על הטרגדיה עצמה כמובן אבל גם על ההשפעה על האב השכול. חוץ מזה מתוארים מעשי זוועה כמו אונס מאורגן ("בדיקת בתולים") במרתפי המשטרה. אז, בלשון המעטה, לא על הכל בא לי לצחוק. אפשר לומר שגם למדתי קצת על אקטואליה מצרית: במידה ואפשר לסמוך על המחבר, גורלו של מי שעשה בעיות לשלטון מוברכ לא היה הרבה יותר טוב מגורלם של חבריו אצל סדאם חוסיין.

» ביקורות נוספות של strnbrg59
» ביקורות נוספות על רפובליקת כאילו