טוב...יש גבול לקריפיות!!
ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה.
בק היפהפייה נכנסת לחנות ספרים(!!!) ומתרחש קסם.
ג'ו החנון שנראה תמים ולא מזיק מתהפנט ממנה, ומחליט לכבוש את ליבה.
משם זה רק הולך ומידרדר...

הוא עוקב אחריה, נצמד אליה כמו צל, מסלק גורמים מפריעים,
פותר עבורה את כל בעיות העולם, והיא מגיבה כלפיו בהתפעלות:
"איך אתה רואה דברים כל כך בבירור?"
האיש פסיכי על כל הראש, מנהל שיח עם עצמו, חי בהזיות,
אבל משדר כלפי חוץ נורמליות מטעה ומלחיצה.
(יש טיפוסים כמוהו, פחות או יותר, גם בחתונמי חחח)

בק מגיעה למסקנה שג'ו הוא אהבת חייה...עד ש....
עד שגם לי נמאס מהדמות הפסיכופתית, הדוחה והלא צפוייה.
מבינה שיש כאלה שעפו על הסיפור הביזארי, אצלי זה הגיע
לרמת דחייה שלא יכולתי להמשיך....


* קיים עיבוד לסדרה בנטפליקס באורך שלוש עונות.
למי שיש סבלנות והרבה אוויר לעלילה קריפית.

את נכנסת לחנות ספרים תמימה, מחייך אלייך מוכר מקסים, כשאת מגיעה לשלם יש ביניכם קליל ושיחה מעניינת, אתם גם קצת מפלרטטים ואת חושבת לעצמך "איזה מתוק הוא, אולי יהיה כאן משהו מעבר?" ואיזה יופי זה שגם הוא חושב ככה? גם הוא מרגיש את הכימיה ביניכם וגם את מוצאת חן בעיניו, ממש חיבור משמיים!
אבל... מה שאת לא יודעת זה איפה הגבול של אותו מוכר בחנות הספרים והאם יש לו אחד כזה? מה הוא מוכן לעשות על מנת להשיג אותך, עד לאן הוא יגיע ומה הוא יעשה למי שהוא יראה כמכשול...?
בק וג'ו נסחפים לתוך מערבולת מודרנית, חסרת מעצורים בקשר שהוא לא מובן אם אפלטוני או לא שקושר בתוכו חיים של אנשים מהסביבה שלה ומהסביבה שלו ונותן למילה 'אובססיה' הגדרה חדשה ומפחידה למדי.
'את' הוא מותחן, קצת מפחיד, קצת מושך, קצת סקסי. הבעיה בו שהכל מסתכם בקצת. אני לא הבנתי את הבאז סביב הספר – אותי הוא לא גרר לתהום המעמקים של הפחד ולא גרם לעור שלי להצטמרר כמו שהיה קורה נניח בספר של סטיבן קינג (וההקבלה בדיוק במקום ויבין רק מי שיקרא את הספר) ואני לא הצלחתי להניח לספר לסחוף אותי לתוך אותה אובססיה מלחיצה שגורמת לי לתהות על קנקנם של האנשים אותם אני מכירה.
אין ספק שיש פה קול ספרותי מעט שונה – יש כאן עלילה שהיא שונה בנוף, יש כאן דמויות עדכניות ומציאות של 2016 והדמות של ג'ו היא לגמרי מעניינת, אבל המכלול לא נתן לי את כל מה שציפיתי ממנו להיות.
לצערי מעבר להגדרת הספר כ'טוב' לא אוכל לתת לו מעבר... אבל כרגיל, ביקורת שהיא לא חמישה כוכבים (וגם כזו שהיא כן...) כדאי לכם לשפוט בעצמכם.

יש לי תחביב נחמד של לקרוא ספרים שיש להם סדרות\סרטים וכדומה ולהשוות,והיה מבצע בכנרת והשתגעתי אבל זה לא משנה.
האמת שראיתי פרק אחד מהסדרה של נטפליקס ולא היה כזה נורא, אבל נטשתי. עכשיו אני אראה אולי עוד פרק שניים אחרי הספר.
הספר לא משהו בעיני, הוא אפשרי לגמרי לקריאה אבל זה פשוט מרגיש כמו כלום אחד גדול כשקוראים אותו, מקווה שזה נשמע הגיוני. אני הייתי מוותרת, אפילו הסדרה עדיפה בעיניי

וואו.
אני רוצה לציין שאני בן 14, ושבאתי לא מוכן לסיפור, אבל, הוא לא נורא מבחינת התוכן לדעתי. הספר מלא בתיאורים על פציעות מצמררות ובתיאורים מיניים מאוד, ובכל זאת אם החשש הוא תוכן פוגעני, אם תיאורים מיניים מפורטים (מהלכים מיניים, ופירוט בינוני?), ותיאורים של פציעות גם כן, בינוניים (לא ברמה של סרט אימה, קצת פחות) הם החשש שבגללו אדם מעל גיל 13 שכבר נכנס לחטיבת הביניים וכנראה נחשף כבר לתכנים כאלו ואחרים לא רוצה להתחיל לקרוא, אני לא מאמין שיש לו סיבה לחשוש.
הפרוייקט שלקחה על עצמה קרוליין קפנס כשכתבה את הספר "את" הוא לא פשוט.
לכתוב מנקודת המבט של "נוול" (שנוי למחלוקת) פסיכופת ואובססיבי, שמסוגל להרוג בשביל אהבת חייו שרק פגש, זה לא דבר פשוט.
בתחילת הקריאה, שהתחילה לאחר רכישת הספר ללא שום התבוננות בתוכנו לפני כן, שהיתבררה כהצלחה מסחררת, התבאסתי.
שילמתי כסף על ספר שאני לא מסוגל לקרוא. כשהתחלתי לקרוא סגנון הכתיבה נראה לי נורא, מחריד, בלתי נסבל וכמעט בלתי קריא. אבל קניתי אותו כבר, אז החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. ההחלטה הכי טובה שעשיתי בזמן האחרון, ווואו, על איזה ספר נפלתי.
"את" הצליח בצורה מטרידה להפליא, או בצורה מפליאה להחריד, לשתול בי סימפטיה כלפיי ה"נוול", הדמות הראשית "ג'ן", וגרם לי להסחף אל תוך הסיפור המדהים, המזעזע והכתוב היטב הזה.

כנראה שעבורי,ז'אנר החטיפות עוד לא עבר כי מיד אחרי ה"אספן" הגורל הועיד לי גם את "את" ותאמינו או לא גם הוא,כמו קודמו,נפל עלי מהשמיים ואם אנחנו כבר מדברים על דמיון בין המקרים , גם הוא הגיע דווקא מהמקום שהשמצתי בציבור ללא רחם - חנות יד שניה,די דומה לסיפור חוזר רק בתוספת אומללה של בגדים ישנים וצלחות זכוכית כבדות ושם, התגלה לי שאני הרבה יותר מטומטמת ממה שחשבתי..עזבו את הרשימה (שאני אזכור לפעם הבאה ,כן?) זה עוד כלום! מי לא יודעת שסדרות היום מבוססות על ספרים? כל מי שחי במאה ה21 יודע את זה..זה כמעט כמו להגיד שחביתה עושים מביצה,זו תופעת טבע כזאת של סיבה ותוצאה חחח ואיזה שמחה זו הייתה עבורי, למצוא את המקור השראה,את הבסיס, את ה..הבנתם, הלאה.

אז הנה התמצית באופן קר:
ג'ו גולדברג , שבחציו עובד בחנות ספרים ובחציו מנהל אותה , מפתח אובססיה קטלנית לצעירה בעלת שאיפות ספרותיות, בֶּק גְוִוינֶביר, כאשר היא נכנסת לחנות הספרים שלו. "בק היא כל מה שג'ו תמיד רצה: קשוחה, שנונה כתער וסקסית יותר מאשר בחלומותיו הוורודים ביותר" (כתוב על הכריכה) ממממ יכול להיות , אבל התכונות הנעלות באמת הן: גובה, משקל, צבע עיניים , צבע שיער.. זהו..אה וכמובן העובדה שהיא משאירה לו את הפרטים שלה כדי שיוכל אמממ להשיג אותה במקרה שיתמזל מזלה.

אתם מבינים, לדידו של ג'ו בק די שקופה - היא זורמת עם משפטי הפתיחה החלשים שלו כי היא חרמנית מדופלמת, היא מתעניינת בו כפי שהוא מתעניין בה אבל מתוחכמת מספיק במיומנות ההסתרה וכשהיא לא מצייצת על המוכר ספרים החמוד שהרגע פגשה, זה רק אומר לו שהוא יותר מדי חשוב בשבילה.

קריפי? זאת רק ההתחלה.

ותשמעו- יש מתח מהסוף להתחלה , יש דמויות אמינות וראויות להערכה וגם קל להתאהב בצורת הכתיבה של קרוליין קפנס,גם אם היא קצת גסה, כי זה מה שהייתי מצפה (מבחור כמו ג'ו , הכוונה) והיא זורמת ומהירה וגורמת לנו לבלוע כל מילה ויש כזאת הצצה, חדה ומרשימה, לאוגוצנטיות ולפרפקציוניסטיות ולאהבה העצמית ולקנאה הרכושנית ובקיצור, לכל התכונות של המטרידן הזה שלה ולזה שקיים , לצערנו, גם מחוץ לדפי הספר שלה. בואו נגיד שג'ו עובד בדייקנות על מראית עין של שפיות ומתקרב לאט לאט לבק ומפיל אותה ברשת, עוקף בדרך מועמדים נוספים שמחכים אותה לרשת ויש קטעים נוספים , מיניים אבל קצרים והסוף בלתי נשכח ומעורר הדים ואני לא אגיד יותר רק שבואו נסכם את זה ככה - קרוליין קפנס מספקת את הסחורה.

נו,רוצו לקרוא,אני לא ממשיכה:)

חבילת רומנטיקה עכשווית, תזזיתית ומעוותת, הכתובה בכישרון רב ואשר מכילה בקיאות ספרותית ומוזיקלית אצל הדמויות, רציחות נונשלנטיות, אובססיות חולניות, נפשות מתוסבכות, מין בוטה -- והכל תחת הדבר הזה שנקרא: א ה ב ה. לא כל-כך מפחיד כמו שהוא מתיימר להיות וכמו שגם מעיד עליו סופר האימה המפורסם סטיבן קינג. הייתי אומר יותר חולני מאשר מפחיד.

ג'ו מוכר ספרים. בעל החנות בה הוא עובד, מוני, עשה לו בעבר איזו "סדרת חינוך" שקצת דפקה לו את השכל, ונתנה לו רעיונות של פסיכופתים. יום אחד נכנסת בק לחנות, ומאז ג'ו אובססיבי עליה. גם בק לא בנאדם פשוט, וסיפור ההתאהבות שלהם מקבל תפניות חדות והסלמה ברמות האלימות עם התפתלות העלילה. בעלילה מתערבבות גם החברות של בק, והפסיכולוג/מטפל שלה.
זה סיפור מתח שנכתב בגוף שני. צריך להתרגל לזה כי זה לא סגנון כתיבה נפוץ, אבל מרגע שה"קול" של הסיפור מתקבל על הדעת, אי אפשר שלא להישאב אליו.
העלילה מתרחשת בניו יורק של זמנינו, והספר מלא באיזכורים לספרים, סופרים, סרטים, זמרים ויצירות בנות זמנינו. אני מניחה שהדבר ירחיב את העלילה לאלו שבקיאים במובאות השונות. לצערי אני לא בקיאה בסרטי וודי אלן, אז אולי החסרתי כמה פאנצ'ים.
מומלץ לחובבי ספרי מתח מסוג המעקבים האובססיביים, למי שלא מפחד מקצת אירוטיקה, ולמי שאוהב את הסרט "חנה ואחיותיה".

ג’ו מנהל חנות ספרים. לכאורה האדם הכי חנון שיכול להיות. לא למד באוניברסיטה כי היה צריך לפרנס את עצמו אבל הידע שהוא רכש מספרים הוא פשוט עצום – יותר מכל בוגר אוניברסיטה בגילו.

יום אחד נכנסת לחנות בחורה צעירה ומושכת עד מאד בשם בק גווינביר וחייו וגם חייה משתנים מרגע זה.

בק היא כל מה שג’ו תמיד רצה – קשוחה, שנונה, סקסית בטירוף אבל יש גם כמה מגרעות – יש לה חבר ויש לה חברה קרובה שרוצה אותה רק לעצמה.

בק עצמה מגלה כי היא נמשכת אל הטיפוס הזה שכאילו תפור בשבילה – אוהב מה שהיא אוהבת ויודע להגיד תמיד את המילים הנכונות שהיא רוצה לשמוע.

מה שהיא לא יודעת שג’ו יעשה הכל אבל הכל כדי שהיא תהיה שלו ומה שג’ו לא יודע שגם בק מסתירה כמה סודות ממנו.

עד כאן ספר מתח טוב ואף מצויין אבל מה שהופך אותו לספר אימה מצמרר הוא העובדה שהוא מסופר מנקודת מבטו של ג’ו. ג’ו שמוכן לעשות הכל כדי שבק תהיה שלו.

בדרך כלל כאשר ספר מסופר מנקודת מבט של מישהו הקוראים מזדהים איתו ורוצים שהוא “ינצח”, שהוא יזכה בבחורה ושכל בעיותיו ייעלמו בצורה כזו או אחרת.

כיוון שהספר מסופר בגוף ראשון על ידי ג’ו אין לנו ברירה כמעט אלא להזדהות איתו ולקוות שהוא לא ייתפס כשהוא עושה את כל הדברים שהוא עושה, אנחנו איתו לאורך כל הדרך, מהרגע שהוא פוגש את בק לראשונה וכל המסע שהם עוברים יחד. אנחנו איתו ולומדים להזדהות איתו וכועסים על אלה שמנסים לעשות לו רע.

לא פשוט להיכנס לראש של סטוקר ועוד להזדהות איתו, לוקח זמן עד שנכנסים לספר (לי לפחות זה לקחת קצת זמן) אבל אז אי אפשר להפסיק

“מהפנט ומפחיד… אף פעם לא קראתי גבר כזה” סטיבן קינג.

עצרתי כבר בעמודים הראשונים, לא מסוגלת לקרוא ספר שנכתב בגוף שני נראה לי אידיוטי לחלוטין...