פרק 1


ליאם


היום הוא היום שמפניו חרדתי במשך שבועות. היום שבו איאלץ לעמוד מול אדיסון כאיש אחר מהאיש שהיא חושבת שהיא מכירה. אני לא יודע למה לא סיפרתי לה את האמת קודם. לתת לה להאמין שאני בחור רגיל נראה קל יותר בהתחלה, ואחר כך זה אף פעם לא נראה כמו הזמן המתאים, או שמשהו עצר אותי בכל פעם שניסיתי לדבר.


הדודה שלה, קלי, הופיעה בפעם הראשונה שבה החלטתי שהגיע הזמן. איבדתי את האומץ אחרי כן ולא ניסיתי שוב עד אתמול בלילה. הייתי מוכן, המילים עמדו לי על קצה הלשון, אבל האופן שבו היא הסתכלה עליי, התשוקה שבעיניה הכחולות והיפהפיות... לא יכולתי לעמוד מולה. חשוב יותר, לא יכולתי להכאיב לה. אני לא רוצה שהיא תראה את האמת, שאני רמאי ושהיא נכנסה למערכת יחסים שמבוססת על העמדת פנים.


זו רק עבודה, לא? ככה הצדקתי את עצמי. האם זה כזה חשוב מה אני עושה לפרנסתי? אבל אני יודע שזו לא הנקודה. הנקודה היא שברגע שהיא תדע את האמת, היא תחשוב שהיא בכלל לא מכירה אותי. אם יכולתי להסתיר ממנה דבר חשוב כל־כך, מה עוד אני מסתיר?


אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. דמותה הדקיקה בשמלה הקטנה והשחורה שגרמה ללב שלי לדהור. אלוהים, היא נראתה סקסית. היא בלטה בין כל האחרות, אבל לא היופי שלה היה זה שמשך אותי אליה. זו הייתה העובדה שהיא נראתה שונה מנשים אחרות והייתה סביבה אווירה של תמימות.


לעולם לא אשכח איך הגבות שלה התרוממו בתמיהה בכל פעם שגבר ניסה להתחיל איתה, כאילו היא בכלל לא ידעה כמה היא יפה. אבל היא חכמה ושנונה ואני מעריץ את היכולת שלה לראות את האמת מתחת לשטויות שאנשים אומרים על עצמם. זה כולל אותי.


אני חושב שהתאהבתי בה ברגע שראיתי אותה. הרגשתי כאילו הלב שלי התחיל לפעום בפעם הראשונה. לא הבנתי מה עובר עליי, אבל הייתי מאושר. ידעתי מהרגע הראשון שהאישה הזאת תשנה את חיי לנצח.


"מר מייסון, הגיע הזמן," אומר דייב ומחזיר אותי למציאות. אני מהנהן אליו ולובש את ז'קט הטוקסידו. לא ציפיתי להיות עצבני כל־כך.


"בוא נזוז," אני אומר והולך אחריו מהמשרד שלי אל המסדרון שמוביל אל המעלית הפרטית. דייב לא אומר דבר בדרכנו אל האולם. הוא לא דברן גדול, אבל הוא מישהו שאני יודע שאני יכול לסמוך עליו, והוא הראשון שאליו אני פונה כשאני זקוק למשהו. הוא היה ממונה על צוות הביטחון של הדוד שלי, והמשכתי להעסיק אותו אחרי שהוא מת. מאז התחלתי להתייחס אליו יותר כאל בן משפחה מאשר אל עובד.


דלתות המעלית נפתחות אל הלובי. אנחנו הולכים במסדרון שמוביל אל הכניסה הצדדית לאולם הנשפים. ויתרתי על הארוחה בכוונה, ידעתי שברגע שאראה את אדיסון, אברח כדי לא לספר לה את האמת, כדי שאוכל להישאר עוד קצת בבועה שאליה הכנסתי את שנינו.


אני יודע שזה לא הוגן כלפיה. אני יכול לדמיין איך אני הייתי מגיב אם הייתי מגלה שהיא הסתירה ממני משהו כזה. היא בטח תחשוב שזה היה קל, שזה באופי שלי להשמיט פרטים על עצמי. היא לא תדע אילו אשמה ודאגה נשאתי איתי בשבועות האחרונים. היא לא תראה כמה התאמצתי לספר לה ואיך נכשלתי כישלון מוחץ. כל מה שהיא תראה זה ששיקרתי.


אני שומע את התשואות כששמי נאמר ונושם נשימה עמוקה נוספת לפני שאני הולך פנימה בעקבות דייב. אני לא רואה את אדיסון מייד, למרות שמיקמתי אותה בכוונה בקדמת האולם. אני עולה לבמה, מודה לקתרין על דבריה ונעמד מול המיקרופון.


הכול קורה בהילוך איטי. עיניה נחות עליי ללא תגובה, כאילו היא לא קולטת לגמרי מה היא רואה. אני מבין שהיא אפילו לא יודעת מה שמי האמיתי, וזה יגרום לכל זה להיראות גרוע יותר. מכיוון שאף פעם לא הצגתי את עצמי ככריסטופר, הדבר לא עלה בדעתי עד עכשיו.


אני נאבק בבחילה שעולה בבטני ומדביק על פניי חיוך. אני מפנה את תשומת ליבי אל האולם המלא לפני שאני מסתכל עליה שוב.


ההבעה המבולבלת שלה נעלמה, התחלפה במה שהכי פחדתי לראות. הכאב נראה בבירור על תווי פניה היפים. היא נראית עוצרת נשימה, אבל כל מה שאני יכול לראות הוא את העלבון שבעיניה, את אי־האמון, את ההבנה שהאיש שחשבה שאני, הוא לא מי שאני באמת.


ואז, כאילו אני צופה בסיוט הכי גרוע שלי מתממש, היא מנתקת את עיניה ממני ובהבעה נחושה היא קמה בלי להסתכל עליי שוב, ואז מסתובבת והולכת משם במהירות.


אני נאבק בכל כוחי ברצון לרדוף אחריה. מכל האפשרויות שעמדו בפניה, לא עלה בדעתי שהיא פשוט תלך. חשבתי שתהיה לי הזדמנות להסביר. אני מכחכח בגרוני, מברך את האורחים ומודה להם על בואם. אין לי מושג ברור מה אני אומר וקולי נשמע לי זר, אבל אני מצליח איכשהו לעבור את זה בלי שמישהו ישים לב לכך שאני נאבק לשמור על שליטה.


ברגע שהתפקיד שלי מסתיים, אני עוזב את הבמה ויוצא דרך הדלת שדרכה נכנסתי. אני פונה שמאלה והולך לעבר הלובי בתקווה שבדרך נס היא מחכה לי. אני לא רואה אותה בשום מקום, אז אני מוציא את הסלולרי מהכיס ומצלצל אליה. יש צלצול אחד ואז השיחה עוברת לתא הקולי.


אני מסיים את השיחה בתסכול ומנסה שוב. הפעם אני מגיע ישר לתא הקולי. היא כיבתה את הטלפון.


אני שומע כל שאיפת אוויר שלי, מרגיש כל הלמות של הלב, שכרגע אני מרגיש כאילו הוא תקוע בגרוני. "ראית לאן היא הלכה?" אני שואל את מרילין שעובדת בדלפק הקבלה הערב. היא מביטה בי בבלבול לפני שהיא קולטת על מי אני מדבר. היא יודעת מי היא אדיסון וכך גם רוב העובדים האחרים. הייתי צריך לדעת איכשהו אם היא תגיע ל'סרנדיפיטי' או לקזינו.


"כן. אני מצטערת, מר מייסון, היא עזבה לפני כמה דקות." היא מושיטה לעברי את ידה כשהטלפון מצלצל. אני לא מבזבז זמן, לוקח את המפתחות הרזרביים שאני מחזיק בדלפק ויוצא במהירות אל החניה.


אני יודע שאנשים יתהו על ההיעדרות שלי. אני מצטער על שפשוט עזבתי, אבל לא הייתה לי ברירה. אני לא יודע לאן היא הלכה או אם היא בכלל תסכים לדבר איתי כשאמצא אותה, אבל אני חייב לנסות. אני חייב לנסות לגרום לה להבין. היא חושבת בדיוק את מה שחששתי שהיא תחשוב ותרגיש, שאין לה מושג מי אני.


אבל יש לה. היא מכירה אותי טוב יותר מכולם ואני לא יכול לתת לה פשוט ללכת ממני בלי שתדע כמה היא חשובה לי.


מגיע לה מישהו טוב ממני, אבל אני מאוהב בה מדי מכדי לוותר עליה. אני ממזר אנוכי, הייתי צריך לחסוך לה את כל זה. לא הייתי צריך לרדוף אחריה מלכתחילה ולא חשוב עד כמה רציתי אותה. ידעתי מההתחלה שלעולם לא אהיה הגבר שראוי לה, אבל היא גורמת לי לרצות להיות הגבר הזה. היא גורמת לי לרצות להיות הגבר שראוי לאהבה שלה.


עכשיו אני חייב למצוא אותה. אני חייב לתקן את הכול. החיים בלעדיה הם אפילו לא אפשרות. אלחם עליה עד נשימתי האחרונה כי אני אוהב אותה ואני זקוק לה כמו שהאדמה זקוקה לשמש כי היא הדרך שלי להתקיים. היא הסיבה שלי לחיות.