1
״אני עומד מחוץ לבית המשפט, שם הצליח שון קילר פעם נוספת לצאת לחופשי. קילר הואשם ברצח כפול, שהעונש עליו עשוי להיות שלושה מאסרי עולם ללא חנינה, אבל עד המפתח שעל עדותו התבססה התביעה לא הגיע היום לבית המשפט, וללא ראיות נוספות...״
נאנחתי, תלשתי את הטלפון מידו של קלארק וכיביתי את המכשיר הארור.
״הי!״ הוא מחה וניסה לקחת אותו בחזרה.
״מספיק! אני נשבעת שאסור לך לבוא אליי הביתה יותר.״
הכעס שלו התחלף בבלבול. ״מה?״
״אל תגיד לי מה! בכל פעם שאתה בא, אתה מתחיל עם השטויות שלך ומחרפן את אימא שלי.״
הוא פער את עיניו בתמימות מעושה, אבל לא ניסה להסתיר את החיוך הזדוני שלו.
למה ניסיתי בכלל?
״אני? בחיים לא.״
גלגלתי את עיניי. ״כן. הטון התמים הזה לא עובד פה, אתה באמת חייב להפסיק עם האובססיה שלך לעולם הפשע, זה יחזור לנשוך אותך בישבן.״
הוא צחק. ״הי, אני לא אומר לך כלום כשאת יושבת לצפות במרתון של 'האנטומיה של גריי'!״
״וחסר לך שתגיד, לא מדברים בזמן שד״ר דרק על המסך,״ בדיוק נכנסה בתאני דרך דלת הדיינר וענתה לו במקומי. משב אוויר חמים של שעות הצהריים המוקדמות נכנס בעקבותיה.
היא הניחה את התיק הכבד שלה על השולחן והתמוטטה על הכיסא לידי.
״על מה דיברתם?״
״מפריע לאנה שאני צופה בחדשות.״
״ובסרטים דוקומנטריים על רוצחים סדרתיים ועל ראשי מאפיה, נוסף על קלסר גזרי העיתון שיש לך בבית, אתה רוצה שאמשיך?״ שאלתי ונעצתי בו מבט מלא תוכחה.
הוא גיחך.
״אה! זה מזכיר לי," התפרצה בתאני לשיחה שלנו, "קראת שבשבוע שעבר נחת ג׳ונתן קאלן בניו יורק?״
קלארק הנהן נמרצות. ״כל כתבי הפלילים במדינה משתגעים בניסיון להבין למה. הוא בקושי מגיע לאזור הזה, בדרך כלל הוא מתמקד ברומניה וברוסיה.״
ההבעה החולמנית על פניו גרמה לי לרצות להרביץ לו, אבל במקום זה מיקדתי את תשומת ליבי בבתאני.
״למה את מעודדת אותו? וחשוב יותר, ממתי את קוראת עיתון?״
היא משכה בכתפה ובחנה את ציפורניה המושלמות. ״ראית את ג׳ונתן קאלן? הוא חתיך.״
״ואחד מראשי ארגוני הפשע הגדולים ביותר בדרום מזרח אירופה,״ הוסיף קלארק.
ויתרתי.
״אני חייבת להשיג חברים נורמליים.״
שניהם התעלמו ממני.
מסרתי לבתאני את הסינר שלי ואחזתי בילקוט השחור שהמתין לידי על הרצפה.
״כבר הולכת?״ היא שאלה.
״לא יכולה להישאר היום, הבטחתי לרוזי שאקח אותה לפארק," עניתי לה לפני שהפניתי אצבע מאשימה לעבר קלארק. ״אם עוד פעם תדבר על נושאים כאלה עם אימא שלי, אני אמחק לך כל סרט תיעודי שהקלטת, ברור?״
הוא הנהן במהירות, הפחד בעיניו אמיתי.
״יופי, נתראה מחר.״ נופפתי להם לשלום ומיהרתי לעזוב.
״אני בבית!״ צעקתי כשסגרתי אחריי את הדלת.
"בסלון!" קולה של אימי לא איחר להגיע.
צעדתי לסלון וחייכתי למראה דמותה המותשת. נשקתי לראשה והתיישבתי על הספה הבלויה.
״איך היה בעבודה?״ היא הסתקרנה ומיקדה בי את כל תשומת ליבה, אף שראיתי עד כמה קשה היה לה להשאיר את עיניה פקוחות.
״היה בסדר, יום חלש יחסית. את לא אמורה לישון אחרי משמרת לילה?״
זו הייתה שאלה רטורית, התשובה הייתה ברורה לשתינו – כשיש ילדה בת שבע בבית, שנת צהריים היא לא משהו בר־השגה.
״אני לא עייפה כל כ...״ כאילו לא היה ברור שהיא שיקרה, הפיהוק שקטע אותה באמצע לא הותיר ספק, אבל במקום לומר שאני רואה מעבר לשקר שלה, בחרתי בדרך הקלה יותר.
״טוב, אני לוקחת את רוז לפארק, תנוחי קצת.״
היא כיווצה את גבותיה בדאגה. ״אולי עדיף שלא, בזמן האחרון הרחובות לא שקטים.״
״התחלת לדבר עם רחובות עכשיו? את באמת צריכה לישון,״ צחקקתי מהבדיחה הקטנה שלי, אבל היא לא מצאה את זה משעשע במיוחד.
״אני רצינית, אנה, האווירה בעיר מתוחה.״
כמעט גלגלתי את עיניי. אנחנו חיים באחד המקומות הבטוחים ביותר, עיירה קטנה בגבולות המדינה, אוכלוסייה של קצת יותר משלושת אלפים איש ומעט מאוד מקומות בילוי, מה שאומר שרוב הזמן לא קורה פה שום דבר מסעיר.
״זה לא שאני לוקחת אותה לדרום העיר, רק לפארק במרחק כמה בתים מפה.״
היא היססה ומיהרתי להמשיך, ״הבטחתי לרוז, אל תאלצי אותי להפר את ההבטחה שלי.״
זה מה ששבר אותה, היא שמטה את כתפיה בתבוסה. ״בסדר.״
לפני שהספקתי לשמוח על הניצחון הקטן שלי, היא המשיכה, ״אבל את חייבת להיות זהירה.״
הנהנתי.
״אל תתרחקי ממנה יותר מדי, תשמרי שהיא לא תרוץ ותיזהרי לא לאבד אותה.״
״אימא.״
היא התעלמה ממני והמשיכה לדבר. הקשבתי בסבלנות להרצאת הבטיחות הארוכה ביותר בהיסטוריה וקיללתי בליבי את קלארק, את ערוצי החדשות ואת כל העיתונים בעולם.
״אני אזכה לצאת מפה היום?״ קטעתי אותה באמצע הנאום.
היא פתחה וסגרה את פיה ולבסוף נאנחה. ״רק תיזהרי, בסדר, חמודה?״
חוסר הסבלנות שלי התפוגג לשמע הדאגה בקולה, ולא יכולתי שלא לצחוק, אילו הייתי מקבלת דולר על כל פעם שהיא אמרה את המשפט הזה בחצי השעה האחרונה, הייתי מצליחה לסגור חופשה מפנקת לשלושה אנשים. היא צמצמה את עיניה לעברי בכעס, זיעה דבקה בשערה הבלונדיני שנצמד לפניה, והעיגולים השחורים סביב עיניה הזכירו לי שעמדתי לקחת את אחותי הקטנה לסיבוב כדי שיהיה לה זמן לנוח, ולהכעיס אותה לא הייתה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, לכן חייכתי.
״אל תדאגי, אימא, הכול יהיה בסדר,״ ניסיתי לשוות לקולי נימה מרגיעה, אבל ידעתי שלא תהיה לזה ההשפעה שקיוויתי לה. למזלי, לפני שהיא הספיקה להשחיל עוד מילות אזהרה, קטע אותה קולה של אחותי.
"אנה! אנה!״ רוזי רצה אליי, שערה הבלונדיני החלק התעופף לכל עבר, ועיניה הכחולות הצטמצמו וכמעט שלא נראו בשל החיוך הענקי שלה.
התכופפתי כדי לתפוס את כדור האנרגיה הקטן ששעט לעברי, וצחקתי.
״היי, מפלצת, מוכנה ללכת?״
היא קפצה מעלה ומטה בחוסר סבלנות. ״כן! כן! כן!״
טפחתי על ראשה בעדינות, והיא הפסיקה לקפוץ והסתפקה בהנעת כפות רגליה קדימה ואחורה.
חזרתי להביט באימי שצפתה בנו בדממה, ודאגתי לשמור על ארשת פנים רצינית כשדיברתי, "תזכירי לי שוב, אני לא אמורה לתת לרוז ללכת עם זרים, נכון? גם אם הם מציעים לי סוכרייה בתמורה."
אימי ניערה את ראשה, אבל זיהיתי רמז לחיוך. "פשוט תלכי."
החנקתי את צחוקי ואחזתי בידה של רוזי.
"ביי, אימא,״ צעקתי מאחורי כתפי והובלתי את אחותי אל מחוץ לדלת ואל הפארק.
"אנה?"
"מממ?" בחנתי את הכביש לפני שחצינו.
"אפשר לקנות גלידה בדרך חזרה הביתה?"
"בטח."
"יופי!"
ההתרגשות שלה הייתה מידבקת, ומצאתי את עצמי עם חיוך תואם לשלה.
ממרחק כבר זיהיתי את הגדר המוכרת של הפארק, ולא הייתי היחידה, כי לפני שהבנתי מה קרה, שחררה רוזי את ידי ורצה אל עבר הגינה הירוקה.
״רוז, תיזהרי!״ מיהרתי לרוץ בעקבותיה והאטתי רק כשהשדה הקטנה החליטה לעצור. היא פנתה ישירות אל המתקנים והתמקמה על יד אחת הבנות ששיחקו שם. במבט מעמיק יותר זיהיתי את הילדה בשמלה הלבנה, ג'יין, היא למדה עם רוז.
התיישבתי על ספסל העץ הפנוי שסיפק לי זווית ראייה ישירה אל אחותי ואל ג'יין, והוצאתי ספר מהתיק. הפארק לא היה מלא במיוחד, רק כמה הורים עם ילדיהם. בירכתי על ההזדמנות לזכות בכמה דקות של קריאה, מפעם לפעם הגנבתי מבט אל עבר זוג הילדות ששיחקו.
לחשושים שהחליפו את צחוק הילדים גרמו לי להרים את מבטי מהספר, הפעם טרחתי להביט סביב ולא רק ברוזי.
סקרתי את הפארק במהירות, המתקנים שהיו בשימוש הילדים הצווחים נותרו מיותמים, והורים מבוהלים גררו את ילדיהם משם בכוח, תוך כדי שהם מתעלמים מבכיים.
מה לעזאזל?
המשכתי לבחון את הפארק, ואילולא הקיבעון ההזוי של קלארק לסדרות תיעודיות על פשע, לא הייתי מבחינה בו, או פשוט לא הייתי מייחסת לו חשיבות. אבל ברגע שהמבט שלי התמקד בגבר שעמד כמה מטרים ממני, הלב שלי חדל לפעום ואז דהר כמו משוגע.
ג'ונתן קאלן.
צבטתי את עצמי פעמיים כדי לוודא שלא הזיתי. אולי האזהרות החוזרות ונשנות של אימי הצליחו לשבש לי את המוח, אבל שום דבר לא השתנה. הוא עדיין עמד שם, מאחוריו חבורה של גברים גדולי ממדים. הם עמדו בדממה מוחלטת בזמן שהוא דיבר.
עיניו היו ממוקדות בפניו של גבר אחר. ניסיתי לשדל את הרגליים שלי לזוז, אבל ללא הועיל, הייתי מרותקת לסצנה שהתנהלה מולי, וכשהבנתי מי הגבר השני, הפחד שלי הפך לאימה.
בן תומס לא היה גבר שתרצו לפגוש בסמטה חשוכה. לעזאזל, הוא לא מישהו שתרצו לפגוש, נקודה. הוא מעולם לא היה קודם באזור הזה של העיר, לא היה לו מה לחפש פה. אבל פתאום הוא היה כאן, ולא זו בלבד שהוא היה כאן, הוא הביא איתו את ג'ונתן קאלן, וכמו שזה נראה, הם לא ניהלו שיחת חולין נעימה.
בן היה לחוץ, כתפיו נמתחו לאחור, וידו עברה בשערו כמה פעמים בעצבנות.
אני חייבת לעוף מכאן!
הגוף שלי החליט סוף־סוף לשתף איתי פעולה, ונעמדתי בזריזות. דחפתי את הספר בחזרה לתיק ורצתי אל אחותי.
״רוזי, צריכים ללכת! עכשיו!״ לחשתי והייתי צריכה לאלץ את עצמי לא לאחוז בה בכוח ולגרור אותה משם. היא החזירה לי מבט מבולבל, כלל לא מודעת לפצצה המתקתקת שעמדה כמה מטרים מאיתנו.
״אבל ג׳יין הלכה להביא את הכדור שלה.״
כיווצתי את הגבות שלי, ובפעם הראשונה הבחנתי בכך שהילדה הקטנה בשמלה הלבנה כבר לא ישבה עם אחותי. לא רציתי לשאול, באמת שלא, אבל המילים בכל זאת יצאו מפי, ״איפה הכדור שלה?״
מבלי להסס הצביעה רוז על נקודה כלשהי מאחורי גבי, הסתובבתי בחשש.
המראה של ג'יין עומדת בין ארבעה־עשר גברים חמושים ועצבנים גרם לי כמעט להתקף לב.
״חרא!״
העברתי יד בשערי השחור בתסכול בזמן ששני קולות נלחמו בראשי, האחד אינסטינקט ההישרדות שלי, והאחר המצפון. לכל אחד מהם היו טיעונים משכנעים מאוד, אבל זה היה ויכוח חסר טעם.
״רוז, את רואה את החנות שם?״ הצבעתי על חנות 'הכול בדולר' הקרובה.
היא הנהנה.
״לכי, חכי לי שם. אני אלך להביא את ג׳יין. בסדר, מפלצת?"
"למה אני לא יכולה לבוא איתך?"
"רוז, בלי ויכוחים. פשוט תלכי!"
בזמן שעשיתי את דרכי אל עבר ג'יין, הדבר היחיד שעבר בראשי היה איפה לעזאזל ההורים שלה, טוב, זה וגם – אלוהים, אני מקווה שלא אמות.
נעצרתי במרחק בטוח מחבורת הגברים והפצרתי במבטי בג'יין שתסתובב ותסתכל עליי. היא נראתה מפוחדת כל כך וקטנה לעומתם, היא אחזה בכדור שלה בעוצמה. כמעט השלכתי הצידה כל שבב של היגיון ורצתי אליה, אבל אז היא הסתובבה והבחינה בי.
חיוך ענקי הפציע על פניה, היא זרקה את הכדור שלה לאחור והחלה לרוץ.
״אנה!״ היא קפצה עליי וחיבקתי אותה, הידיים שלי רעדו בזמן שאחזתי בילדה הקטנה בחוזקה. כבר הייתי מוכנה לרוץ משם, כשקול זועם גרם לרגליי להישאר נטועות במקומן.
״מה לעזאזל?!"
גופי נדרך, הרמתי את המבט מהדשא, וכל טיפת צבע שנותרה בפניי נעלמה כשהבחנתי בזוגות העיניים שהופנו אלינו.
זוג אחד ספציפי הדאיג אותי יותר מכולם. בן נעץ מבט רושף בילדה הקטנה שאחזתי, והכדור הוורוד שנח לרגליו סיפק לי רמז למה.
התפללתי שהכדור לא פגע בו.
הוא התקרב אלינו, הכוונה שלו הייתה ברורה בכל תו נוקשה של פניו. מיהרתי להסתיר את ג'יין מאחוריי.
״סליחה," פלטתי במהירות. הרעד שהתחיל בידיי התפשט לכל גופי. העיניים שלי עקצצו מדמעות שסירבתי להזיל. למה הייתי חייבת להיות מסוג האנשים שבוכים כשהם מפחדים?
ידעתי שהוא שמע אותי, אבל הוא המשיך להתקדם עד שעמד ממש מולי.
"מה אמרת?"
בלעתי רוק בקושי ונשמתי נשימה עמוקה לפני שעניתי, "אמרתי סליחה, היא רק ילדה קטנה, היא לא שמה לב לאיפה היא זורקת את הכדור."
הוא הטה את ראשו הצידה, גבה אחת מחוררת בפירסינג עלתה מעלה, והוא חייך. החיוך שלו עורר בי בחילה.
"אני שאלתי אותך בת כמה היא?"
נדתי בראשי לשלילה, ויללת כאב נפלטה ממני כשהוא אחז בידי בכוח.
"זה מה שפאקינג חשבתי. עכשיו תזוזי."
המבט שלי היה מקובע עליו, פחדתי אפילו להסיט אותו לרגע ולהביט בנקודה שבה הוא אחז בי.
"סליחה," אמרתי שוב, קולי נשבר מכאב. לעזאזל, הוא החזיק אותי חזק.
"מסליחה לא לומדים," הוא נהם, "היא צריכה ללמוד לקח."
הנימה שלו גרמה למיצי מרה לעלות לכיוון פי, הייתה לי תחושה שאני יודעת איך בדיוק הוא התכוון ללמד אותה לקח, ולא יכולתי לזוז, אך בניגוד לפעם הקודמת זה לא היה קשור לגופי הבוגדני כלל, אלא הייתה זו החלטה שלי.
ג׳יין החלה להתייפח, והצליל המבועת של בכייה כמעט שבר גם אותי.
״לא.״
עיניו נפערו בהפתעה. "מה אמרת?״
״אמרתי לא! אני לא אתן לך להניח עליה יד!״ הפעם צעקתי.
הוא שתק למשך זמן שנדמה כמו נצח, ואז צחק.
מה מצחיק כל כך?
״תתני לי? את חושבת שאני מבקש ממך רשות? תביאי אותה או שאקח אותה בכוח."
קצב פעימות ליבי גבר, ופחד אחז בכל נים בגופי, אבל סירבתי לסגת. אני יכולה לספוג מכות, ג'יין לא.
״לא,״ לחשתי שוב.
לא הספקתי אפילו לראות אותו מרים את ידו לפני שהרגשתי את הצריבה על פניי. ראשי הסתובב הצידה, הנחתי את ידי הפנויה על הלחי הכואבת. עיניי נפערו באימה, אבל סירבתי לזוז.
הוא הרים את ידו שוב, הכנתי את עצמי לחבטה השנייה, אבל היא מעולם לא הגיעה.
זרועו של בן נעצרה באוויר כשתפסה אותה יד גברית גדולה.
אפשרתי למבטי מוכה האימה לסקור את היד עד שעברתי להתמקד בעיניו הירוקות של בעליה.
״קאלן, שחרר אותי,״ דרש בן, אבל לא היה בטון שלו את אותה האגרסיביות שנטפה ממנו כשדיבר איתי. נראה היה שהוא מיתן את עצמו במאמץ רב.
קאלן התעלם ממנו והביט בי. ״קחי את הילדה ותעזבי.״
לא היססתי לרגע, הרמתי את ג'יין הבוכייה ורצתי משם, אבל לפני שהתרחקתי יותר מדי יכולתי לשמוע את ג'ונתן פונה אל בן.
״אני לא עושה עסקים עם נמושות שמרביצים לילדות קטנות.״
חציתי את הכביש הדומם בריצה, לא עצרתי עד שהגעתי לחנות שציוויתי על רוז להתחבא בה.
״ג׳יין!״
הילדה הקטנה נתלשה מידיי על ידי אישה צעירה.
"אוי, אלוהים, את בסדר?" היא בחנה אותה מכף רגל ועד ראש שוב ושוב, ואני חיפשתי במבטי אחר רוזי. המפלצת הקטנה עמדה בפתח החנות והביטה בי, עיניה הכחולות מלאות דמעות.
פרשתי את הידיים שלי, ומבלי לחכות היא רצה קדימה אליי.
"אנה," היא התייפחה, והדמעות שעצרתי החלו לזלוג. מה לא הייתי נותנת כדי שלא תראה אותי ככה.
״תודה רבה,״ קטעה אימה של ג'יין את החיבוק שלנו.
"הסתובבתי רק לרגע, ואז הכול נהיה כאוטי, לא הצלחתי למצוא אותה, ו..."
חייכתי חיוך מהוסס. ״זה בסדר, הכול בסדר עכשיו,״ אילצתי את עצמי לומר, ובאמת קיוויתי שזאת תהיה האמת.
תחושת הפאניקה שלי סירבה לעזוב, ורק רציתי לקחת את אחותי הביתה, למקום בטוח.
״קדימה, רוזי, בואי נלך.״
היא אחזה בידי חזק מהרגיל, נשקתי לידה.
״הכול בסדר, מפלצת, זה לא כואב,״ שיקרתי, אבל זה היה שקר לבן.
״מבטיחה?״
״מבטיחה,״ מיהרתי לומר ונותרנו בדממה.
לאורך כל הדרך חזרה הביתה לא הצלחתי להפסיק להביט לאחור. מה שהתרחש בפארק התנגן בראשי שוב ושוב, שנאתי את התחושה מבשרת רעות שהתמקמה בחזי, היא הייתה עצומה כל כך עד שכמעט גרמה לי לשכוח מהכאב הפועם בלחי הימנית שלי.
על אילו עסקים, לכל הרוחות, הוא דיבר?
מה היה לאחד הפושעים הגדולים בעולם לחפש אצל עבריין צעצוע מעיירה קטנה?
רעדתי מאין־ספור הסיבות שעלו בדעתי, ומיהרתי לדחוק אותן הצידה, זה לא היה העסק שלי, וקיוויתי שבאותה מהירות שבה הגיע לפה ג'ונתן קאלן ככה גם הוא ייעלם.
ברגע שנכנסנו, הגיעה אימא לכניסה לברך אותנו לשלום.
״כבר חזרתן? אנה, מה קרה?" היא צעקה וגרמה לי להירתע. שיט.
״כלום,״ מיהרתי להרגיע אותה.
״מישהו הרביץ לאנה כי היא הגנה על ג׳ין.״
אימא הסתכלה עליי מבולבלת, וגנחתי. טוב, זה בעצם מסכם הכול, לא?
״רוזי, אולי תלכי להביא לאנה מים, בבקשה?״
רוז רצה למטבח, אימי אחזה בפניי בעדינות, הטתה את ראשי לכאן ולכאן ובחנה את הלחי האדומה מכל זווית אפשרית. כשראיתי את הדמעות שלה כמעט בכיתי שוב, ידעתי מה זה הזכיר לה ושנאתי את עצמי שגררתי את העבר שלה להווה.
"מה קרה?"
נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס, לא היה טעם להסתיר ממנה את האמת...
נשמתי נשימה עמוקה ושחזרתי בפניה את כל מה שקרה. היא לא אמרה מילה גם כשסיימתי לדבר, והתחלתי לדאוג.
"אימא?"
ככל הנראה, קולי שלף אותה מהטראנס שלה.
״ג׳ונתן קאלן?! ה־ג׳ונתן קאלן?! מה הוא עושה פה?!״ היא צווחה.
נשפתי בהקלה, אוקיי, היא בסדר.
היא הביטה בי בציפייה, והבנתי שהיא מחכה לתשובה, כמעט צחקתי. אלוהים, היום הזה היה ארוך מדי.
״אני לא יודעת, אימא, אני לא קוראת מחשבות.״ ואני גם לא בטוחה שהייתי רוצה לקרוא את המחשבות שלו, אבל את זה שמרתי לעצמי.
״את מבינה כמה רע זה יכול היה להיגמר?!״ הנימה המאשימה בקולה הכעיסה אותי, כאילו אני ילדה קטנה שלא יודעת מהן ההשלכות!
״אז מה הייתי צריכה לעשות?! פשוט לתת לו להרביץ לג'יין?!״ הנמכתי את קולי כששמעתי את רוזי מתקרבת אלינו, עיניי החלו שוב לעקצץ. היא הבחינה בדמעות שלי, והבעתה התרככה.
״מובן שלא, אבל אנה, מה היה קורה אילו זה היה נגמר אחרת?"
דחפתי מטה את הפחד שלי וחיבקתי אותה.
״אני בסדר, אימא, זו רק מכה, היא תעבור.״
היא הנהנה ומיהרה לנגב את הדמעות כשרוזי חזרה סוף־סוף ובידיה כוס מים פושרים.
"תודה." לקחתי ממנה את הכוס המלאה למחצה ולגמתי פעמיים רק כדי לרצות אותה לפני שמסרתי לאימי את הכוס.
"אני הולכת לשטוף פנים." לא חיכיתי לתשובה של אף אחת מהן ועליתי לחדר שלי. שלפתי את הערכה לעזרה ראשונה מהארונית והתיישבתי מול המראה.
עיניי החומות היו אדומות, האזור סביבן נפוח מבכי, שערי השחור התבלגן, הלחי הימנית שלי הייתה אדומה, וחתך קטן בלט במרכזה. ניקיתי בזהירות את הדם בצד הלסת ונרתעתי בכאב.
״לעזאזל," קיללתי כשהחומר צרב את הפצע הפתוח. סיימתי לנקות במהירות וכיסיתי אותו בפלסטר.
היד שלי עדיין רעדה כשהכנסתי את החומרים בחזרה לערכה. אף שלא רציתי לחשוב על זה, מוחי הקודח לא הפסיק להעלות השערות בנוגע לסיבה שבגללה ג׳ונתן קאלן היה כאן.
יכול להיות שבן הסתבך איתו? המחשבה הזאת עוררה בי פחדים חדשים, מה כבר הוא יכול היה לעולל שגרם לג׳ונתן קאלן בכבודו ובעצמו לטוס חצי עולם כדי לטפל בזה באופן אישי?
לפתע השיחה שניהלתי הבוקר עם בתאני ועם קלארק התנגנה מחדש בראשי. לעזאזל, ידעתי שהאובססיה של קלארק תביא רק צרות, אני לא אופתע אם הוא זימן אותו בכוח המחשבה כמו פאקינג וולדמורט.1
ניערתי את ראשי, יותר מדי מחשבות שלא הועילו בכלום, זה היה מתכון בטוח לכאב ראש. האדרנלין שהחל לצאת מהמערכות שלי הותיר אותי מותשת.
הבטתי במיטה שלי בכמיהה, אחרי התלבטות קצרה החלטתי להיכנע ונשכבתי על המזרן הרך. הרווחתי חמש דקות של שלווה.
למרות שניסיתי להתנתק מהכול, לא הצלחתי להתנער מאותן עיניים ירוקות שהביטו בי בקור מקפיא.
"קחי את הילדה ותעזבי."
נרדמתי כשקולו עדיין מהדהד בראשי.
1 דמות מתוך סדרת ספרי פנטזיה מצליחה שכתבה הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג.
