נדמה לי שערב יום השואה הוא זמן מתאים ביותר לסקירה על ספר כזה. קראתי כמובן בעבר המון ספרי שואה; בדרך כלל הם מספרים את סיפורם של הניצולים בגוף ראשון וזה תמיד מרתק. המיוחד בספר הזה הוא קודם-כל בכך שהמספר כאן הוא בנם של של זוג ניצולי-שואה. הוא עצמו לא עבר את השואה כי נולד כבר במדינת ישראל אבל ניתן לומר שהשואה עברה בו... טכנית מספר את חוויותיו האישיות בגוף ראשון כיצד זה היה לגדול במדינת ישראל בבית כזה... אך הוא איננו מסתפק בכך; בקפיצות מפרק לפרק הוא גם מספר סיפורים נוראים מרתקים ואמיתיים, שאירעו לבני משפחתו בזמן השואה ואיכשהו בדרך מרתקת, בסופו של דבר, מתחברים אותם סיפורים גם עם סיפורו האישי... אני מוכרח לומר שתוך כדי הקריאה בספר, הופתעתי עד כמה השפיע צל-השואה על הדור הראשון של ילדים, שנולדו וגדלו כבר לאחר המלחמה. ואולי ראוי להזכיר פה בגילוי נאות שאשתי גם היא שייכת לדור הזה... אישית אני יכול לומר שהוריי ז"ל אמנם עלו מפולין, אבל הם הגיעו כחלוצים בוגרי תנועות נוער, חברי-קיבוץ עוד בשנות השלושים, הרבה לפני השואה ולמרות שיש לי קרובי משפחה שנרצחו בשואה (דודים ודודות) מעולם לא חוויתי את השואה ממש יום-יום בבית הוריי בצורה אינטנסיבית כל-כך! כפי שאריה יגודה המספר מתאר בספר זה;
אנשים מוזרים שבאים להתארח ומדברים לילות שלמים... אנשים שמגיעים מחוץ לארץ פתאום לישון כמה לילות על ספה מיוחדת שנקנתה בדיוק למטרה הזאת... ויש נושאים שעליהם לא מדברים, שירים ומוזיקה שאסור שישמיעו והתנהגות אובססיבית שנראית מוזרה למי שאיננו מכיר את ההיסטוריה של ההורים ושל מכריהם...
בכל מקרה לדעתי הספר הנ"ל קריא מאוד ומרתק. קראתי אותו בשקיקה.
