ביקורת ספרותית על הילד בחלון מאת אורן גזית
ספר מעולה

---

כל פעם מדהים אותי מחדש, לאורך שנות קריאה רבות ועמוסות, איך עדיין יש את אותם ספרים שמצליחים לבחוש לי בנשמה, ולהחסיר בי נשימה.

לפני כמה שנים, באחת מקבוצות הקריאה, היה דיון כלשהו, ומישהי כתבה על ספר מסוים שהיא לא הצליחה לקרוא אותו כי הוא עורר בה תחושות פיזיות של ממש, ולא ברמה הטובה. אני זוכרת שניסיתי להבין על מה היא מדברת, ולא ממש הצלחתי. עד שהגיע אורן גזית ועשה לי בית ספר. וזה היה קשוח. מזמן לא הושפעתי ככה - ברמה הגופנית והרגשית- מספר. הרגשתי שהספר מושך אותי עוד ועוד למטה, לאפלה ולתחושת הקדרות בה שרויה הגיבורה הראשית- כצל'ה, שדמותה כל כך מכמירת לב, ורק רציתי לחבק אותה, ולתת לה לדעת שאני פה, לידה, מוכנה לחלוק איתה את צער העולם שהיא נושאת על גבה. אז מרוב שרמת ההזדהות שלי היתה גבוהה, קרסתי עם כאב גב שלא מהעולם הזה, חוץ מהעצב האינסופי שעטף אותי מכל כיוון.

עברו כבר כמה ימים טובים מאז סיימתי את הספר, והדמויות סירבו לשקוע. הן המשיכו לרצד בי עוד ועוד במלוא הכוח, לא עושות סימן שהן מתכוונות לנוע הלאה.

ממש בקצרה על הספר: כצל'ה, אמא טרייה לתינוק נכנסת לחנות בגדי ילדים ברחוב מסחרי שוקק חיים ברמת גן לשאול אם יש אוברולים לבנה הפעוט, שאותו השאירה שוכב בעגלה מחוץ לחנות. כמה זמן היתה שם? כמה דקות בסך הכל. כמה דקות בהן התהפך עולמה על פיו. כשיצאה מהחנות העגלה היתה ריקה, התינוק והשמיכה הכחולה בה היה עטוף - נעלמו.

עוברות שמונה עשרה שנים, ונודע לכצל'ה כי באותו רחוב ברמת גן, בחלון ראווה של חנות , עומד נער ומדגמן בגדי ים, ומישהו זרע בכצל'ה את הרעיון שאולי הנער הדוגמן הוא בנה הנעלם.

אורן גזית לוקח את הקורא למסע חיפוש אחרי הילד האובד, כשהווה כרוך באירועי העבר. מודה שבתחילת הסיפור הרגשתי מעין ערפל שגרם לטשטוש של הדברים, כמו להתבונן החוצה מבעד לזגוגית חלון מאובקת. רק כשסיימתי את הספר הבנתי עד כמה כל הטשטוש הזה היה הכרחי ונכתב בכישרון גדול, ובעצם הוא היווה מראה לתוך מה שמתחולל בראשה של כצל'ה, שעם השנים שעברו כבר לא היתה בטוחה אפילו בעצמה. מה קרה באמת, מה חשבה שקרה, הגבול הכל כך דקיק בין האמת לבדיון.

לא ייאמן איך משפחה משנה את צורתה ומרקמה עם התווספות תינוק חדש לקן. אבל עוד יותר מדהים , ונורא ככל שאפשר להעלות על הדעת, מה קורה לזו בהעדרו של הילד. ההתפרקות המתמשכת, האינסופית, זו שלא נגמרת אף פעם, הכותשת את הנשמה לרסיסים, אבל כאלו עם זיזים חדים, הפוצעים אותה שוב ושוב.

"אני שונאת לכעוס. לכעס יש ליקוי של הפרעת קשב; הוא תמיד מבולגן ומגיע מאוחר מדי. אבל כעס עדיף על העצב, כי אין מה לעשות עם עצב. כשהוא מגיע, אי אפשר להזיז אותו מהספסל הרגשות". (עמ' 21-22)

הילד בחלון נוגע בנושאים מאוד רגישים ופורט על הנימים הכי עדינים של הורות בכלל, ואִמָּהוּת בפרט, ושם בקדמת הבמה נושא די מושתק, ומעלה שאלות וגורם למחשבות על אהבה של היקרים לנו, על הרצון לגונן על אלו שאנחנו אוהבים, ולדעת שלפעמים עודף אהבה יכול לעשות יותר רע מאשר טוב.

ברור שמומלץ!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על הילד בחלון