למה רק "בסדר"? מצד אחד, הספר מענין, קולח, יש לו עלילה לא שגרתית וגם סגנון הכתיבה שלו לא שגרתי. כתוב כמן "זרם תודעה" אבל קריא יותר מספרים אחרים בסוגה זו.
מצד שני, בעיני חוסר השגרתיות של הספר קצת בעוכריו. באופן אישי סגנון הכתיבה המועדף עלי הוא קלאסי יותר; כדי שכתיבה "מאתגרת" יותר תמצא חן בעיני, הספר צריך להיות טוב בצורה קיצונית.
העלילה מעניינת בהתחלה אבל לתחושתי לא מתפתחת.
בנוסף, כשבוע לפני שקראתי את הספר הזה קראתי את הספר "הבן הטוב" מאת שי גולדן, גם הוא מספר על אימוץ ומשפחה קודרת, אלא ששם הסיפור הוא אוטוביוגרפי. מעניין להשוות בין הסגנונות השונים ולראות כיצד בורשטיין משתמש בנושא האימוץ בפלטפורמה למחשבה מסוג אחר.
הספר מעניין, שווה קריאה, אבל זו לא הקלאסיקה העתידית שלכם.
