“למה אני קוראת? אני חושבת שזו שאלה ממש בסיסית וטובה. היא חשובה לכל מי שמתעניין בסקירות הספרים שלי. אני לא יודעת אם יש כל כך הרבה שמתעניינים, אבל לאה שכן חשוב להגדיר את נקודת המוצא. ובכן, אני קוראת כדי להנות. עיקר ההנאה שלי היא אינטלקטואלית, שכן הקריאה מביאה אותי לחשוב על דברים, ואני אוהבת לחשוב, אבל יש גם אלמנטים רגשיים. לפעמים אני קוראת כדי לדעת יותר על העולם שבו אני חיה, אבל בשביל זה אני קוראת ספרי עיון. בקריאת סיפורת אני פחות מחפשת ללמוד. בקריאת סיפורת אני מעוניינת בעיקר בסיפור. עלילה, מבנה סיפורי, התחלה-אמצע-סוף, תמה. לכן אני פחות מסתדרת עם ספרים שזוכים בכל מיני פרסים. אני לחלוטין יכולה להבין למה ספר מסוים זכה בפרס, אם הוא זכה, אבל זה לא אומר שאני אהנה לקרוא אותו. לפעמים כן. יש כותבים זוכי פרסים שיודעים גם לספר סיפור. אבל הרבה פעמים לא. ולכן אני פחות מסתדרת עם סוגות מסוימות. תגידו לי "זרם תודעה" למשל, ואני אענה "חפשו אותי בסיבוב". לספר הזה קראו "סיפור בפרגמנטים". לא ידעתי מה זה, אז נתתי צ'אנס. מהיום אם תגידו לי "סיפור בפרגמנטים" אני אלך לחפש ספר אחר. ואין לי ספק ש"סיפור בפרגמנטים" הוא סוגה שמתאימה לזכיה בפרסים. היא מאוד מחוכמת ומתוחכמת, מהורהרת, פיוטית, מלאת סמליות. סמליות כמו: הנה ספר על ילד מאומץ והורים ביולוגים והורים מאמצים. אם נספר את הסיפור הזה בפרקים תלושים זה מזה, נקפיד לא לשמור על רצף כרונולוגי או אחר, זה בדיוק ידמה את החיים השבורים של הגיבור, ואת המאמץ שלו לבנות את הפאזל לתמונה שלמה וחלקה ואחידה, ואת חוסר התוחלת שבזה. משהו כזה. עמוק. מהורהר. פיוטי. בלעדי.”

“למה רק "בסדר"? מצד אחד, הספר מענין, קולח, יש לו עלילה לא שגרתית וגם סגנון הכתיבה שלו לא שגרתי. כתוב כמן "זרם תודעה" אבל קריא יותר מספרים אחרים בסוגה זו. מצד שני, בעיני חוסר השגרתיות של הספר קצת בעוכריו. באופן אישי סגנון הכתיבה המועדף עלי הוא קלאסי יותר; כדי שכתיבה "מאתגרת" יותר תמצא חן בעיני, הספר צריך להיות טוב בצורה קיצונית. העלילה מעניינת בהתחלה אבל לתחושתי לא מתפתחת. בנוסף, כשבוע לפני שקראתי את הספר הזה קראתי את הספר "הבן הטוב" מאת שי גולדן, גם הוא מספר על אימוץ ומשפחה קודרת, אלא ששם הסיפור הוא אוטוביוגרפי. מעניין להשוות בין הסגנונות השונים ולראות כיצד בורשטיין משתמש בנושא האימוץ בפלטפורמה למחשבה מסוג אחר. הספר מעניין, שווה קריאה, אבל זו לא הקלאסיקה העתידית שלכם.”

“למה אני קוראת? אני חושבת שזו שאלה ממש בסיסית וטובה. היא חשובה לכל מי שמתעניין בסקירות הספרים שלי. אני לא יודעת אם יש כל כך הרבה שמתעניינים, אבל לאה שכן חשוב להגדיר את נקודת המוצא. ובכן, אני קוראת כדי להנות. עיקר ההנאה שלי היא אינטלקטואלית, שכן הקריאה מביאה אותי לחשוב על דברים, ואני אוהבת לחשוב, אבל יש גם אלמנטים רגשיים. לפעמים אני קוראת כדי לדעת יותר על העולם שבו אני חיה, אבל בשביל זה אני קוראת ספרי עיון. בקריאת סיפורת אני פחות מחפשת ללמוד. בקריאת סיפורת אני מעוניינת בעיקר בסיפור. עלילה, מבנה סיפורי, התחלה-אמצע-סוף, תמה. לכן אני פחות מסתדרת עם ספרים שזוכים בכל מיני פרסים. אני לחלוטין יכולה להבין למה ספר מסוים זכה בפרס, אם הוא זכה, אבל זה לא אומר שאני אהנה לקרוא אותו. לפעמים כן. יש כותבים זוכי פרסים שיודעים גם לספר סיפור. אבל הרבה פעמים לא. ולכן אני פחות מסתדרת עם סוגות מסוימות. תגידו לי "זרם תודעה" למשל, ואני אענה "חפשו אותי בסיבוב". לספר הזה קראו "סיפור בפרגמנטים". לא ידעתי מה זה, אז נתתי צ'אנס. מהיום אם תגידו לי "סיפור בפרגמנטים" אני אלך לחפש ספר אחר. ואין לי ספק ש"סיפור בפרגמנטים" הוא סוגה שמתאימה לזכיה בפרסים. היא מאוד מחוכמת ומתוחכמת, מהורהרת, פיוטית, מלאת סמליות. סמליות כמו: הנה ספר על ילד מאומץ והורים ביולוגים והורים מאמצים. אם נספר את הסיפור הזה בפרקים תלושים זה מזה, נקפיד לא לשמור על רצף כרונולוגי או אחר, זה בדיוק ידמה את החיים השבורים של הגיבור, ואת המאמץ שלו לבנות את הפאזל לתמונה שלמה וחלקה ואחידה, ואת חוסר התוחלת שבזה. משהו כזה. עמוק. מהורהר. פיוטי. בלעדי.”

“למה רק "בסדר"? מצד אחד, הספר מענין, קולח, יש לו עלילה לא שגרתית וגם סגנון הכתיבה שלו לא שגרתי. כתוב כמן "זרם תודעה" אבל קריא יותר מספרים אחרים בסוגה זו. מצד שני, בעיני חוסר השגרתיות של הספר קצת בעוכריו. באופן אישי סגנון הכתיבה המועדף עלי הוא קלאסי יותר; כדי שכתיבה "מאתגרת" יותר תמצא חן בעיני, הספר צריך להיות טוב בצורה קיצונית. העלילה מעניינת בהתחלה אבל לתחושתי לא מתפתחת. בנוסף, כשבוע לפני שקראתי את הספר הזה קראתי את הספר "הבן הטוב" מאת שי גולדן, גם הוא מספר על אימוץ ומשפחה קודרת, אלא ששם הסיפור הוא אוטוביוגרפי. מעניין להשוות בין הסגנונות השונים ולראות כיצד בורשטיין משתמש בנושא האימוץ בפלטפורמה למחשבה מסוג אחר. הספר מעניין, שווה קריאה, אבל זו לא הקלאסיקה העתידית שלכם.”