הספר פותח בסקרי דעת קהל המורים על כך שביחסם של יהודי ארה"ב כלפי מדינת ישראל קיימת מגמה של ניכור הולך וגובר. תפקיד כל השאר: להסביר מדוע, ולתהות על מה יש לעשות.
אותו ניכור נובע מכמה סיבות וכמה כיוונים. יש ניכור הנובע מאדישות; ליהודי האמריקאי המצוי בן ה25 כיום אין קרובי משפחה (הידועים לו) בארץ, כשהוא בעצמו עשוי להיות יהודי רק מאם, או מסבה. ויש ניכור הנובע מחילוקי דעות, בעיקר על פלורליזם דתי ועל פילוסופיה פוליטית.
המעניין מכל אלה (גם בעיניי, גם לפי מספר העמודים המוקדשים לו) הוא העניין הפוליטי ובפרט השאלה של מדינת לאום מול מדינה אוניוורסלית.
ישראל, עם או בלי חוק יסוד המכריז על כך במפורש, מופעלת כמדינת הלאום של העם היהודי. ואילו ארה"ב (לפחות הרשמית) דוגלת בניטרליות מוחלטת כלפי דת, לאום, גזע וכו'. מי שחונך על הניטרליות הזאת — מה שנכון לגבי כמעט כל יהודי בן 40 ומינוס — ירגיש אי-נוחות מסויימת נוכח המציאות הישראלית .
מה שכתבתי בפיסקה הקודמת זה דעתו של המחבר, ובגדול אני מסכים אתו לגבי ארה"ב של היום. אבל לדעתי הוא טועה כשהוא חושב שארה"ב הייתה כך, במהותה, מעולם ומתמיד.
כי האמת היא שפעם גם ארה"ב הייתה מעין מדינת לאום. עד 1965, חוקי ההגירה העדיפו א' בריטים, ב' צפון-מערב אירופאים, ו-ג' (בהסתייגות) אירופאים אחרים. לשאר העולם השערים היו למעשה סגורים וכבר ב-1809 נאסר ייבוא עבדים. כך שעד 1965 נוצר לא במקרה אלא כתוצאה ממדיניות מכוונת הרכב גזעי-דתי-תרבותי מסויים.
למדיניות הזאת הייתה תמיכה רחבה, אפשר לומר שהיפוכה היה נתפס כמוזר (במקרה הטוב). עובדה שחברי הקונגרס שקידמו את חוק ההגירה של 1965 (מה שביטל את ההעדפה למוצאים מסויימים) ראו לנכון להרגיע את העם בציינם כי החוק לא יביא לשינוי דמוגרפי משמעותי. יש אם כן להניח שב-1965 גם היהודים בארה"ב הכירו בזכותם של האמריקאים לשמר את הארץ בצורה שנראתה להם נכונה. לכן אם מדינת ישראל העדיפה הרכב דמוגרפי מסויים משלה, לא היה בזאת סיבה להתרגש.
מה אשר לעתיד, אני משער שיהודי ארה"ב בעשורים הבאים יסיקו מסקנות לגבי הכדאיות של ביטול הלאומיות האמריקאית, ועל פי מסקנות אלה תתפתח — בין לחסד בין לשבט — גם עמדתם כלפי מדינת הלאום של העם היהודי.


















