ביקורת ספרותית על האישיות הקולאז`ית מאת יגאל ורדי
ספר טוב

---

ספר נדיר בפלורליסטיות שלו. עיקר טענות הספר:
1. אין דבר כזה נורמלי. כולנו משוגעים, כל אחד משוגע מסוג אחר, עם תסמינים.
2. אין השקפת עולם מועדפת על השקפת עולם אחרת. אם מישהו בוחר לבכות כאיוב כל חייו - לגיטימי. אם מישהו בוחר להיות דתי ולהתפלל לאל-לא-מושיע , ייתכן שכך ימצא את מקומו בעולם.
3. הנפש היא פרי בחירה ואדם יכול להתקרב לשגעונו של הזולת מרצון, וכך לשפר את מצבו המנטלי. לדוגמא - הטיפוס ההיסטרי יכול ללמוד משהו מהטיפוס הכפייתי, המגלומן יכול ללמוד משהו מהסכיזאודי וכן הלאה. כמו כן, ניתן לעשות פסיכואנליזה עצמית ולבחור את דרך חיינו. זוהי אמונה טהורה בכוח הרצון.

עוד עוסק הספר בתופעת המשיחיות, לה ברצוני להגיב היות שיש לי נגיעה אישית בנושא. הספר טוען שתופעת האדם המכריז על עצמו כמשיח מצויה בכל אחד ואחד מאיתנו באופן מדוכא. הספר מבחין בין ארבעה סוגים של משיחים, ופוסק שהמשיח בימנו הוא מי שמביע את עצמו על ידי עשיה יצירתית או לחלופין מנהיג את העם.
היות שהתאשפזתי שלוש פעמים בכפייה על אמרות ומחוות משיחיות, והיות שכחוזר חלילה קראתי את אגדות הכתובים בהם כתוב שהמשיח חי בכל דור ודור, הוא נמצא במקומו ומחכה שיקראו לו לעזור, והיות שקראתי בספר ישעיהו נג ז שהמשיח אילם או בלשון הכתוב "לא יפתח פיו", אני חולק על יגאל ורדי שהמשיח מביע את עצמו כיוצר על מנת לשנות את החברה, כי אם ישתוק, כיצד יביע? ואם הוא מיוחד במינו, כיצד ניתן לומר שהוא מצוי בכל אחד מאיתנו?

וכאן אני רוצה להפנות את דעתו של מחבר הספר לתופעת הגאון, עליה לא דיבר הספר. אני חושב, שנכון שכולנו מיוחדים ומשוגעים, אך יש אנשים שהם יותר. בדיוק כפי שאמר ניוטון, ההיסטוריה מתקדמת על גבי כתפי ענקים הצועקים זה לזה מעבר לפער הדורות. יש אנשים שכל דבריהם הבל, ויש אנשים שהבל פיהם מספיק כדי לשנות את העולם.

» ביקורות נוספות של יהונתן מויזה
» ביקורות נוספות על האישיות הקולאז`ית