ספר שירדוף אותך, ויכניס אותך לכישוף אפל. בדיוק כמו באלבום המוסיקה שלה, מיטיבה רותי אלאל למתוח קשרים בין בני אדם ולתארם ביד מיומנת. לאורך הקריאה יש תחושה, כאילו רוצה הסופרת לתת לך מתנה גדולה שהיא שמרה רק לך. במיוחד זכורה הסצנה של הילדה ההודית שמושאלת ללילה בידי התרמילאית הישראלית בה מורגשת הכמיהה של הגיבורה לחבוק בת. על אף האכזריות בחלק מהספר הסוף אופטימי מבלי לפגוע ברמת הייתכנות שלו. ממליץ את הספר לכל מי שרוצה לקרוא סיפור ישראלי אינטימי שאינו מתיימר לאלף אותך חכמה אך נשאר בזיכרון ומתמזג עם חייך עד שאתם נהיים לאחד. וברמה אישית יותר: אינני נוהג לקרוא לאור היום ובטח שלא מוקדם בבוקר גם שאני לא מצליח לקום, אך הספר עורר אותי מוקדם כמו לתפילה וצלחתי את עמודיו בזרימה. קצת חרה לי תיאורי המזון המופיעים בו כאשר הדמויות אוכלות,אך תיאורי מזון כבר התפשטו לאורכה ולרוחבה של הספרות העברית החל מאהרן אפלפלד ועד רחל חלפי.














