בנימין בובק הוא צייר בוהמיין נודע ומוערך, חובב אוכל, מגזים בשתיה וחי לבדו מתוך בחירה. הוא רווק ובורח מכל מחוייבות. הוא גם אומלל בדרכו, רוצה רק שקט, ועל כל מטלה בירוקרטית, קטנה או גדולה, הוא מפטיר "טוב מותי מחיי".

הוא עוד לא בן שבעים אבל הוא בהחלט מזדקן, והשמועה פשטה שזהו, יש לו את המחלה הזו, או מחלה אחרת, וימיו ספורים. מרגע זה, חייו הנותרים אינם חיים. כל המי ומי, חבריו ומכריו, שחקנים, אמנים וסופרים, באמת או בעיני עצמם, קרובי משפחה רחוקים, ושאר מקורבים, עטים על הגוויה לעתיד, ומנסים לזכות בנתח מהירושה. וכך הסיפור הקומי הזה מתגלגל ומיטיב לתאר, תוך שימוש בקרנבל של דמויות מגוחכות ונלעגות, את "ספיחיה של בוהמה תל אביבית מרוששת". בנימין בובק הגדול נאבק בכל כוחו כנגד השמועות וכנגד הזבובים העטים עליו מכל פינה, תוך שהוא מנסה לגאול את נפשו ביצירה שאפתנית, ואולי אחרונה.

אז מדובר בקומדיה שחורה, לא מעודנת, כתובה היטב, ומשעשעת, קצבית וסטראוטיפית. אך נראה שפינקוס רוצה לומר לנו עוד משהו תחת מעטה הליצנות והגרוטסק. אולי שכולנו חמדנים בצורה כזו או אחרת, ואולי, כמו שבובק אומר באחת ממסיבות האוכל והשתיה הבלתי נגמרות של החברה הנהנתנית הזו, "כולם מרעישים בתוף ללא הרף, כדי לכסות על דממת האַיִן שהולכת וקרבה אלינו בצעדים של חתול".

בנימין בובק הוא צייר תל אביבי שנולד ביום הבסטיליה, אוטוטו בן שבעים. מעולם לא נישא, מתגורר בדירה שירש מהוריו וברשותו בוכטה נאה למדי בבנק. הקשר המשמעותי בחייו הוא עם ימימה הצעירה ממנו בשנים רבות. חובב הטיפה המרה וסיגריה פה ושם. מבלה עם הג'מעה הבוהמיינית שהוא מכנה 'הכנופייה' בסגנונו הציני, יושבים שעות בבר האהוב עליהם- המגוז. ואיזו כנופייה, בין חבריה יוליה מורוזובה היפה, שחקנית. סימקין, מיכאליס, שרית מעטוף, אבנר גדיד ובנו אמיר (מירצ'וק).
וכמו שניתן לצפות, חגים סביבו מי שרואים עצמם זכאים לנתח, מגיע להם או לא-שאלה אחרת לגמרי. מעט קרובי משפחה, אמנים מרוששים, אנשי בוהמה. מנסים לשכנע אותו שהמיחושים והשיעול הפוקדים אותו מדי פעם הם לכל הפחות סרטן, אז בחיאת בני או ביניוּמין (תלוי מי הדובר)- תכתוב צוואה ואל תשכח אותי.
והבגלניסט העקשן בסירובו. תעזבו אותי, חכו עם הקדיש! אני בריא כמו סוס בלגי!
את שבט לשונו אינו חוסך גם מקרוביו ושכניו. דודנו ורעייתו 'בריאות וחולי'. לשכנתו אביבה עציוני -ראש ועד הבית ששנים רבות מזניחה תיקון מרצפת רופפת שיום אחד, לא עלינו, מישהו יפול בגללה וישבור את מפרקתו- שני בנים אימבצילים אותם מכנה בלגלוג 'כסלו וטבת'.
והעיטים לא מרפים גם כשהוא יוצא לחופשה. ממש 'במקרה' כולם נקלעים בדרכו. יאללה, קח עט ותכתוב כבר. אחר כך נעשה מסודר עם עורך דין. כולה צוואה ואתה לא ילד ולא הכי בריא, חלילה יכול להתפגר כל רגע. אם אין צוואה, אולי ילך למדינה שלא נדע. ואל תשכח אותי, אה?
וכשמשגעים אותו, וזה לא קשה- 'טוב מותי מחיי!'
ובין חברי הכנופיה גם מתגלעות מחלוקות כולל טענה לגניבה ספרותית ותביעת פיצויים.
קצת מתארך מדי עם הפתעות וטוויסטים פה ושם.
מבט מלגלג על הבוהמה התל אביבית, חמדנות, יצרים, עורכי דין (איך לא...), קרובים ושאר צרות.

ספר מעולה, מבדר ומשעשע. מומלץ מאוד הן בזכות איכויותיו והן כמסיח דעת וכאסקפיזם (בורחנות בשפתנו) מהמציאות האיומה.

לבנימין בובק, צייר המתקרב לשנתו השבעים יש דירה ברחוב טשרניחובסקי שהורישו לו הוריו, חשבון עובר ושב נחמד ועוד כהנה וכהנה טובין ונכסים. מלבד זאת הוא בליין, זולל וסובא, סורר ומורה, ובעיקר - שותה. בריאותו הרופפת, אוצרותיו המרובים והעובדה המשמחת (את חבריו ודורשי טובתו) שהוא רווק ללא משפחה קרובה, גלמוד וערירי, גורמים לכל הסובבים אותו - אומנים בוהמיינים מתחומי יצירה שונים - לעשות כל שביכולתם כדי להיכנס לצוואתו הנכספת.
אז מי יזכה להגיע למקום הראשון במירוץ לירושה? האם יהיו אלה הקרובים הרחוקים שצצו פתאום כששמעו על גוויעתו המיוחלת של בובק יקירם, אותו לא ראו עידן ועידנים? או הצלמת שרית מעטוף, צלמת קשת יום, לסבית ואם חד הורית? ואולי השכנה מוועד הבית שדואגת ומטפלת בו כתרנגולת באפרוחיה? אני לא עושה ספוילרים.

כמו בובק, ירמי פינקוס הוא צייר ותיק (אייר במשך שנים את טורו של מאיר שלו ע"ה בידיעות אחרונות) והוא משלב בספר ידע רב מתחום הציור, כמו גם מתחומי הקולינריה והאלכוהול. ניכרת גם חיבתו של המחבר לעיר פריז ולתרבות הצרפתית בכלל. תשואות חן חן נוספות לו על שהחכים אותי במילים לועזיות דוגמת דז'יסטיף, אטליה, אקוורל ועוד.

הספר כתוב היטב, סגנון הכתיבה עברי (לא בסגנון "מוכן לתרגום" כפי שנהוג במקומותינו בשנים האחרונות), מדוייק ומענג.
נקודה זו חשובה, מכיון שבתור ספר השייך לסוגת הקריקטורה הכתובה, הספר מסתמך במידה רבה על סגנון הכתיבה.
עלילותיו של מיזנטרופ תל-אביבי שוחר טוב, אומן, שחי מיום היוולדו באותה דירה, בנסיונותיו להימנע מכל התעסקות מחוץ לתחום חייו הפרטיים.מה עולה בגורלו ובגורל החמדנים הסובבים אותו.

עד כה נהניתי מאוד מ-3 ספריו הקודמים של ירמי פינקוס. הספר הנוכחי - לצערי - הוא החלש מביניהם ודי מאכזב. הרעיון של הסיפור והיכולת לספר סיפור הם מעלתו הידועה של פינקוס, אשר מספר את סיפורה של תל אביב על דמויותיה הססגוניות. אבל כאן - סיפורו של בנימין בובק על חולייו וקשייו הפיזיים - האמיתיים או המדומים וחבר רעיו הבלתי אמין לחלוטין - אוסף של קריקטורות אנושיות - לא עשה לי את זה. די לעסתי את הספר הזה ולא פעם חשבתי לעזוב אותו. התיאור הגרוטסקי של עולם האמנות התל אביבי הוא לא ממש משעשע ואני מוכרח לומר שלא הצלחתי לצחוק הפעם כמו בספריו האחרים. מקווה שהוא ישתפר בספר הבא - יש לו בהחלט כישרון.

קבלו את בנימין בובק, שמתאר את עצמו בעמוד 76:

"בנימין בובק: טרום- סוכרתי, טרום-סרטני ופוסט טראומטי. כל מכריי מספידים אותי, אבל אני בריא כמו סוס בלגי".

ירמי פינקוס הסופר החד והמושחז, התל אביבי (עוד לפני שהיא הפכה לעיר היקרה בעולם) עושה זאת שוב.

הוא חומד לצון, בעלילת הספר, אודות החמדנות של בני האדם. מאחורי הרצון שלהם לסייע לבובק, שמתקרב לישורת האחרונה בחייו, עומדת תאווה עזה לרשת את שלל נכסיו של האיש.

בנימין בובק, צייר תל אביבי, מוקף חברים ונשים ממגוון גילאים. עצלן, שמרן, חובב הטיפה המרה, משוטט בין בתי המרזח של העיר, מבין שהסלידה של הסביבה מאורח חייו היא כאין וכאפס לעומת הרצון של כולם להנות מהבית שלו בעיבורה של תל אביב וחשבון הבנק המנופח שלו.

בובק רווק. ללא ילדים. ולכן עבור הסובבים אותו זה מכרה זהב.

וזו נקודת המבט של בובק על ה"מכרים" שלו: "מיכאליס נוטל את מכתב השחרור מידה ומעיין בו בכובד ראש. כיאה לנשאי האגודה להצלת בובק בכפייה". עמוד 268.

והוא מתבדח עליהם ואיתם בפניהם ומאחורי גבם. וזה מצחיק ושנון עד מאוד.

לירמי פינקוס שפה משלו. לגברת עציוני, השכנה שמאוד דואגת לו- שני בנים. בובק קורא להם: "כסליו וטבת"

בני המשפחה שגם הם מקרקרים מסביבו ומבטיחים לו הבטחות להידוק הקשר המשפחתי, העניק בובק את השם "בריאות וחולי"

הבר המועדף עליו- "מגוז". זה הבר שמהווה את מרכז חייו של הגיבור. הוא תמיד קיים שם.

והוא מבקש מכולם "חכו קצת עם הקדיש".

לכל אורך הספר, שושנה פרדריך, עורכת דין שמטפלת בצוואה ובצד המשפטי של בובק. היא מהתלת בו, הוא מהתל בכולם ובסיכומו של דבר – המוות הוא זה שמהתל בחמדנים.

ירושות, צוואות, נכסים משותפים מהווים סלע מחלוקת במשפחות רבות. ובובק שלנו מחליט כי הוא לא ישקע במרה שחורה אלא יהפוך את העניין למשעשע.

וברגע של כנות מתוודה בובק, שהוא ממש לא מעניין אף אחד. הם "לא רואים אותי".

"החלטתי להדיר רגליי לעת עתה... מחברת בני אדם. כולם כאחד מטרידים אותי. תובעים שאכיר בקיומם, במצוקתם, בצרכים הייחודים שנובעים מאותו מעיין שופע הקרוי "אני"... כל אחד ואחד מהם זקוק לאיזו טובה, לאיזו התייחסות. עם כל הכבוד – אני לא גזבר של קופ"ח של איזה גמ"ח. קצתי בסחטנות הסנטימנטלית של אפרים בקבצנות המפונקת של מירצו'ק, בהטפות של מיכאליס, בחרונה המשוער של שרית מעטוף, ברמזים המצועפים שמפזרת לאחרונה יוליצ'קה על אודות איזה נושא עדין"- עמוד 201.

ספר נפלא. ירמי פינקוס משתמש כאמן שזירה בחרוזי השפה העברית, לא עושה הנחות לאף אחד. כולם "חוטפים" ממנו.

האיור על הכריכה- נאמן לעלילת הספר. עריכה לשונית וספרותית- מהשורה הראשונה. ממליצה מאוד.