ביקורת ספרותית על הרגלים מגונים מאת גיל ריבה
ספר טוב

---

גיל ריבה הוא טיפוס צבעוני: שיערותיו בלונד זוהר מלאכותי וכתם לידה אדום בוהק טבעי על זרועו הימנית. הוא צנום, ממוצע גובה ובספרו הוא מדבר על נטייתו להשמנה. חייבים לתת שם להתהדרות המזוייפת הזו במשמנים הלא נראים האלה. ולא, אין הוא אנורקסי. גם לא בולימי. בולמוס דיבור בהחלט יש לו, ממילים הוא מתפרנס.

גיל ריבה היה מממליכי הסלבים כשהיה מלך הרכילאים בידיעות אחרונות. לשונו פוצעת ומרתיעה. בראשית 2020, משנסגרה הבאסטה בשל הקורונה ואת צבעוניותו הניח גיל ריבה על ספתו האפורה בביתו, הוא חש צורך להמציא עצמו מחדש ולכתוב ספר חובה, חובה לכל ישראלי, כולל אלה שבאופן עקרוני אינם קוראים ספרי מקור בדיוק מהסיבה שגיל ריבה רוצה שיקראו אותו, הישראליות החובתית הזו שחונקת אותם.

ריבה הוא טיפוס מוחצן. יש שיאמרו כי אדם היודע לצחוק על עצמו, אי-אפשר לצחוק עליו. מילא לצחוק עליו, לא שאני יודע למה, אבל המוחצנות המוקצנת, ההתערטלות הנפשית הפומבית עד אחרונת הפימות וכתמי הצבע בזרוע, יש שיראו בזה מסך עשן, רעש חזותי למשהו שריבה מנסה להסתיר. זה לא בהכרח מעניין לחשוף את ריבה, אבל הניסיון להיות גלוי כל כך, הופך את חוסר העניין למשהו המתזז מול עינינו ומסרב לזוז משדה הראיה.

קחו את ספרו הצבעוני, את התמונה המתוקה להפליא מאחור של גיל עצמו והתחילו לקרוא. שם תגלו שריבָּה זה דג, אבל גיל ריבה, RIVA בסיוע משרד הפנים, הוא באמת סרדין, סרדין המתאמץ להפוך לאבו-נפחא גדול ומאיים. פעם הוא באמת הרים והפיל סלבים ועוד בעיתון שהיה פעם הנפוץ במדינה. ושימו לב, מילה לא אמרתי על השפתיים, אותן שפתיים שגיל ריבה מתעקש שהן טבעיות. אם הן טבעיות, מי אני שאבוא וארד על ביש מזל שכזה?

אבל הספר הוא ספר גם על שנת הקורונה הראשונה, השנה בה חבריו הדמיוניים יונתן ג'יבלי ולירי שורר חוזרים לחייו מי מחתונה ומי סתם מחו"ל, שנה שבה גיל מחליט להתחתן, עולה ויורד במשקל כי הביתיות קשה לו, הוא כותב מעט מדי, מכין מעט מדי כתבות לטלוויזיה ובכלל חי מעט מדי ומרגיש יותר מדי, כותב יפה ורגיש ומצחיק בספר שקם לתחיה במימון המונים על נייר כרומו כבד, חצי עמוד מקושט באמנותו של גיל ריבה וחצי בהגיגיו.

האם הספר הוא יותר ממשהו במשקל נוצה? לא, אבל זו נוצה המחוברת עדיין לטווס, טווס מרהיב בעיני עצמו, אחד המרהיב עוז לצאת בפיז'מת וואנזי דמויית נמר לרחוב ואיש לא יצייץ. צריך לזה אומץ, תודו.

הספר נבלע בקלות, כתוב היטב, לא חובת קריאה, אבל גם לא עלבון לאינטליגנציה. ממתק שכזה.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על הרגלים מגונים