ביקורת ספרותית על 1948 - תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה מאת בני מוריס
ספר מעולה

---

אני זוכר איך שלפני איזה עשרים, אולי שלושים שנה, כמה קבוצות לחץ בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי (קליפורניה, ארה"ב), במסגרת מאמציהן הבלתי נלאים להשמיץ ולהשחיר ולקעקע את מדינת ישראל, הזמינו את בני מוריס לשאת דברים על בעיית הפליטים הפלסטינים. כל עוד הוא דיבר על היווצרות הבעייה, הוא סיפק להם את הסחורה. אבל בנקודה מסויימת הוא אמר שאילולא גורשו הערבים, הרי שארץ ישראל הייתה נתונה, עד לימינו אנו, במצב של מלחמת אזרחים, אז במידה מסויימת זה טוב ששני העמים — היהודים והערבים — נפרדו זה מזה. המזמינים הזדעזעו ואני חושב שלא הזמינו אותו יותר.

אני קראתי את "1948" יחד עם "תולדות מלחמת הקוממיות" של עמנואל לורך ז"ל. ובכן "היסטוריון חדש" מול הסטוריון ישן-מסורתי-קנוני. בספרו של לורך מצאתי מפות מרובות יותר, ומפורטות יותר, גם תיאורים יותר מפורטים של מהלך הקרבות. ואילו הצד החזק של מוריס הוא, בעצם כל היתר.

מוריס מתעניין יותר בצד הפוליטי: אילו שיקולים עמדו בפנינו באוקטובר, כשיכולנו לכבוש את הנגב, או לכבוש את הגדה המערבית, אבל חסר לנו די כוח לכבוש את שתיהן? ואיך להצדיק מתקפה כשעל פי האו"מ היינו אמורים להיות ב"הפוגה"?

מוריס אומר הרבה יותר על שיקולי הערבים והאתגרים שלהם, מה שמעניין ביותר. אביא רק דוגמה אחת: לפני המלחמה, המדינות הערביות נהנו מאספקת נשק מסודרת מבריטניה וצרפת, כשאנחנו קוששנו את המעט שהיה לנו מכל מני מקורות קלנדסטינים. כך שעם פרוץ המלחמה, למצריים וירדן וסוריה היה יתרון בתחמושת ובמיוחד בכלים כבדים. אבל אז "הקהילה הבינלאומית" הטילה חרם על משלוחי נשק (בתקווה שזה יביא להפסקת הלחימה). תוצאת אותו חרם הייתה שהערבים נשארו בלי חלקי חילוף, ואילו אנחנו המשכנו להפעיל את אותה רשת אספקה גם להרחיבה.

אפילו על הכוחות שלנו ניתן ללמוד יותר ממוריס, מאשר מלורך. בעוד לורך מדבר במעומעם על "כוח" זה או אחר, מוריס נוקב בשמות הגדודים ושמות המפקדים ופורס לפנינו רשימות מלאי מפורטות — כמה תותחים כמה מרגמות כמה משוריינים. אני מניח שלורך ידע על כל אלה אבל בשנות החמישים (עת עריכת ספרו) אלה עוד נחשבו מידע מבצעי רגיש.

ולא תתפלאו ששני הספרים נוקטים גישה שונה בכל הקשור לפליטים. לורך כן מזכיר פה ושם על כפרים שנמצאו נטושים (ולמרבה השמחה לכוחותינו שהיו כבר ערוכים לקרב), והוא אפילו מזכיר בקיצור נמרץ את דייר יאסין. אבל באופן כללי, כן, זאת ההיסטוריה כפי שפעם רצינו לזכור אותה. לורך כל כך נחוש להתעלם מעניין הפליטים שהוא אומר על תכנית ברנדוט שהצד הכי בלתי נסבל שלה היה וויתורינו כביכול על הנגב — כשברור לחלוטין שגרועה יותר הייתה הצעתו שניתן לפליטים לחזור לבתיהם! אבל בין כה וכה, אין לו ללורך איך להעלים את עניין הפליטים, הרי המפות שלו מלאות בכפרים שלא תמצאו מהם זכר על מפת דרכים או בווייז. נו, מאחר ואני לא שמאלני, אני זורם עם זה. כמו שאומרים מאיפה אני בא,
War is hell.

» ביקורות נוספות של strnbrg59
» ביקורות נוספות על 1948 - תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה