#
כל מי שקורא דיסטופיות – או צופה בסרטים על הנושא – יודע שמה שמסוכן באמת לשורדים המעטים הוא שורדים אחרים. לא משנה אם הסיפור הוא על נגיף שחיסל כמעט את כל המין האנושי, מלחמה שיצאה משליטה, שליט שלחץ בפזיזות על כפתור אדום – התוצאה היא אחת: המין האנושי שמצא את עצמו מתמודד עם משבר, השיל מעליו את ציפוי ה"לא תעשה" והחל לאנוס, לשדוד, לשעבד ולרצוח את בני מינו.
וברחמן אומר: לא נכון. השיכנוע שאנחנו מין המצופה בציפוי דק של ציוויליזציה, ציפוי שיירד בכביסה הראשונה, דהיינו באסון הראשון, הוא המצאה של פילוסופים כמו הובס וסופרים כמו גולדינג - שניסו להעתיק את חייהם האומללים לתזה שהפכה את החשדנות והאלימות בין בני האדם למה שצריך לצפות מהם. למעשה הסוד השמור ביותר, לדעתו (ולדעת רוסו...) הוא שרוב בני האדם הגונים מיסודם ובעיתות משבר יבצבץ דווקא שיתוף הפעולה שלהם ולא קניבליותם. הוא מבטיח בתחילת הספר להביא הוכחות מדעיות לתזה שלו.
ובכן – הבליץ על לונדון (וגם הפצצות הרסניות שהגיעו אחרי אותה תקופה במקומות שונים בעולם) בניגוד להנחה של בריטים לפני ההפצצות וכמובן של הגרמנים שהפציצו - הריסת הבתים, ההרג וההשחתה לא שברו את רוחם של המופצצים. נהפוך הוא. הבריטים לא הפכו חולי-נפש מזילי-ריר לא-מתפקדים. הם המשיכו לתפקד למרות ההפצצות, שינסו מותניים, הצילו את מי שיכלו, קברו את מי שיכלו, התאבלו על מתיהם והמשיכו לתפקד כמעט באדישות. היו כמה חוקרים שהעלו סברה שיש איזה רכיב ב DNA הבריטי, שגרם לעמידות יתר להריסת בתיהם. אז לא. הפצצות והריסת רבעים שלמים במקומות אחרים – בגרמניה באותה מלחמה ובמקומות אחרים במלחמות אחרות, הביאו לתוצאה דומה. גנרלים עדיין משוכנעים שהריסת בתים היא התשובה, וחוזרים שוב ושוב על אותה פעולה, בתקווה לקבל תוצאה שונה.
הוכחה נוספת מוקדשת ל"בעל זבוב" של גולדינג. כזכור הסיפור עוסק בקבוצת נערים בריטים, ניצולים של התרסקות מטוס, המוצאים את עצמם באי בודד ותיאור הפיכתם לחברה הרסנית שטופת אלימות ופולחן. ברחמן איתר קבוצת נערים שהדבר קרה לה בפועל. 6 תלמידי פנימייה, הצעיר ביותר בן 13 המבוגר בן 16, גנבו סירת דייגים רעועה ויצאו לשיט הרפתקאות. שק בננות וגזייה היו הציוד שלקחו איתם, חסרי ידע בשיט וחסרי מכשיר ניווט כלשהו, הם היטלטלו בים במשך כמה ימים ונחתו באיזה פסיק של אי – כולו טרשים ללא צל או מים. אחרי 13 חודשים ספינה הגיעה למקום במקרה והם ניצלו. הם היו מלוכלכים וערומים אך בכושר מצויין, הקימו באי גינות ירק, בנו מיכלי איכסון למי גשם, אירגנו פעילות ושמירה וטיפלו באחד מהם שרגלו נשברה (רגלו החלימה לחלוטין). ומה הם עשו כשהם רבו? כל אחד מהצדדים נשלח לפינה אחרת של האי. אחרי כארבע שעות הם נקראו חזרה, נדרשו ללחוץ ידיים ולהתנצל וזהו. נגמר הריב.
אלה שתיים מהדוגמאות הרבות שמביא ברחמן בספר, שנועדו לשכנע שאנחנו המין הידידותי והחביב ביותר, בגלל זה שרדנו על פני הומינים אחרים (כמו הניאנדרטלי שהיה לו יתרון של 15% יותר מוח מאיתנו אבל לא היה מין חביב ומשתף פעולה כמונו) ובזכות תכונות של ידידותיות ושיתוף הפעולה, שיפרנו ושיכללנו את האינטליגנצייה שלנו והפכנו למה שאנחנו היום. נכון, הוא אומר, המרנו התנהלות של ציידים-לקטים שהשאירה לנו המון פנאי להכיר אחרים וללמוד מהם, בהתנהגות של חקלאים-עובדים-עד-צאת-הנשמה, צוברים רכוש פרטי מיותר ומותנים לחשדנות מובנית ושינאת זרים.
חשבתי שהספר חביב. נכבשתי בחיוביות המתפרצת של ברחמן. הסכמתי עם חלק מטיעוניו, כמו דעתו שרוב האנשים הם הגונים ושבאופן טבעי רובם יתגייסו לעזור לאחרים ורבים מהם יוכיחו את עצמם בעיתות משבר (הסכמה שלא דרשה, לדעתי, שום הוכחה מדעית, כי התאימה לתפיסת עולמי...).
אבל... ההבטחה של ברחמן להביא "הוכחות מדעיות" כשלה, לדעתי, ברוב הספר. ההוכחות של ברחמן דומות ל"הוכחות" שמגייסים חוקרים מתחום מדעי החברה, במיוחד היסטוריונים, ו"מדעיות" כמוהן. הן עוסקות במניפולציה על תיאור של מקרים ידועים ובאינטרפטציה שונה - אפשרית בהחלט, כמו כל אינטרפטצייה - שתאשר את ההנחה שלהם.
ספרים דומים: ספריו של יובל נוח הררי (המוזכר בספר) וספריו של מלקולם גלדוול (גם הוא מוזכר). בשני המקרים הכתיבה עולה על זו של ברחמן, שמתאמץ יותר מדי.
3.5 כוכבים שעוגלו כלפי מעלה, כעידוד לגישתו החיובית של ברחמן ולשפע המחמאות שהוא חולק לאישיותנו הנלבבת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
