פרס בוקר ("בוקר" על משקל "קוטר" – אחד שמקטר) הוא פרס יוקרתי לספרות. "ילדי חצות" של סלמאן רושדי זכה בפרס הבוקר, ואחר כך אף נבחר ע"י ועדת מבקרי ספרות כ-"בוקר של הבוקרים", כלומר, כספר הנחשב ביותר מבין הספרים שזכו עד כה בפרס. ניגשתי, לפיכך, לקריאתו של ספר זה מתוך ציפיות גבוהות, אשר מותנו ע"י חוות דעתו של אבי שקרא את הספר לפני: "יש בספר יותר מדי דברים מוזרים", אמר אבי, וגם ציין שבכל ערב, אחרי קריאת שניים שלושה עמודים מן הספר, הוא נרדם (ולכן חיכיתי לספר משך זמן רב).

"ילדי חצות" הוא מונולוג ארוך של סלים סיניי, יליד קאשמיר אשר נולד בדיוק באותה עת בה נולדו מדינות הודו ופקיסטן, המגולל את פרשת חייו הפנטסטית, השלובה באופן ריאליסטי ומטפיסי כאחד בסיפורה הטרגי והמורכב להפליא של תת-היבשת ההודית לפני ואחרי חלוקתה העקובה מדם.

לקח לי זמן רב לקרוא ספר זה. בשורה תחתונה – אני מסכים עם אבי ולא לגמרי מבין את ועדת מבקרי הספרות של הבוקר. עלילתו של הספר כורעת תחת עומס רב-מנשוא של המצאות מופרזות, הערות אגב המתארכות עד שחוט העלילה כמעט וניתק, וחזרות אינסופיות על אותם מוטיבים ורעיונות. אני מתרשם כי רושדי הושפע מ"מאה שנים של בדידות" של גרסיה מארקס. כמו אצל מארקס, גם רומן זה עוסק במשפחה בלתי סבירה בעליל, מוהל את הריאליה באלמנטים פנטסטיים פרועים, ומספר סיפור אישי-משפחתי שהוא אלגוריה להתפתחותם של עם,חברה ומדינה. אלא שבעוד שאצל מארקס התבשיל מוצלח, אצל רושדי ההפרזות הופכות אותו לכמעט בלתי אכיל: נראה כי רושדי משתכר מיכולת הכתיבה שלו אך הקורא אינו יוצא נשכר מכך.

כאשר אני יכול, אני נוהג לקרוא כשעה לפני השינה. אבל, כמו אבי, באורח פלא, לאחר קריאת מספר עמודים חשתי שעפעפי נעשים כבדים כלאחר בליסת סיר חמין מלא, ונרדמתי. מה זה נרדמתי, שקעתי בשינה עמוקה מים המלח, הסדין נקרע מן הנחירות, כוסות קריסטל התנפצו מעוצמתן, קירות נכנעו לגלי ההלם ונתגלעו בהם סדקים שתי-וערב. אני נשבע לכם – לא פרס ספרותי, "ילדי חצות" צריך היה לקבל פרס רפואי מאת "האגודה למלחמה באינסומניה". יתירה מזאת: זוכרים את הפאתווה של חומייני כנגד רושדי? טוענים שחומייני קצף על רושדי בשל "פסוקי השטן", אך יתכן מאד שמדובר רק בתירוץ... וגם הוא...אומלל שכמוהו... קרא את "ילדי חצות".

טוב, אני מגזים, זה ברור. אבל נדבקתי מרושדי. האמת חייבת להיאמר (למה, בעצם?): גם ב"ילדי חצות" כישרונו הרב של רושדי בא לידי ביטוי: ברק הכתיבה ועושר הדמיון ניכרים. אבל, העלילה כורעת תחת עומס ההפרזות. קראתי לאחרונה את "שאלימר הליצן" ולטעמי הוא ספר טוב הרבה יותר (רוב המבקרים הספרותיים חשבו אחרת, כמובן): כתיבתו המאוחרת יותר של רושדי נראית לי בשלה יותר והפלגות הדמיון שלו מצויות במינון נכון יותר ביחס לעלילה.

התלבטתי בין שני כוכבים לשלושה והחלטתי לבסוף על שלושה משתי סיבות. ראשית, איך אעז לתת פחות מזה לבוקר של הבוקרים. ושנית, אני חייב להודות על האמת: מזמן לא נהניתי משנת לילה כה עמוקה.

אני אוהב לקרוא מפעם לפעם את סלמן רושדי. אני אוהב את הכתיבה ואת התוכן. קשמיר, הודו, ההיסטוריה של השחרור מהעול הבריטי.
אבל את הספר הזה פשוט לא יכולתי "לבלוע". הוא כבד מאד, כתוב קשה (אולי זה התרגום?), בצורה לא ממוקדת ובלי רצף סיפורי סביר.
ניסיתי להלחם בעצמי ולהתחבר אליו, אבל הרמתי ידיים בעמוד 83.
סליחה מר רושדי, סליחה מועדון המעריצים שלו, פשוט לא יכולתי להמשיך.
אז שיהיה בהצלחה למי שיכול.

ספר טוב. לדעתי נופל משלימר הליצן , פסוקי השטן, והקוסמת מפירנצה ולא בגלל איכות הכתיבה , מהבחינה הזאת זה סלמן רושדי במיטבו. מורכבות הטקסט והעלילה מקשים על ההבנה גם של הסיפור ההיסטורי פוליטי של עצמאות הודו בנגלדש ופקיסטן וגם האישי. רושדי יוצר הקבלה בין סיפור חייו לעצמאות מולדתו הודו . הוא מודע לבעייתיות ומנסה לעזור לקוראים להבין ועושה סיכומים קצרים לאורך כל הספר. לדעתי זה לא עוזר כי הבעיה היא מבנית. בספרים הבאים שלו הוא פירק את העלילה לסיפורי הגיבורים השונים , שהיא מכילה ובכך הוא עוזר לקורא לעקוב ולהבין יותר את רצף העלילה. הספר זכה בבוקר של הבוקרים . אני חושבת שספר כל כך חשוב צריך לקבל מההוצאה לאור בישראל גם הקדמה עם רקע היסטורי וגם אחרית דבר מאירת עיניים .

ספר מדהים אם כי מאוד לא קל לקריאה גם עקב אורכו וגם עקב הריבוי העצום של פרטים, דמויות, סמלים ועוד ועוד. אחת הדמויות בסיפור אומרת למספר "יותר מדי נשים" ואכן יש פה יותר מדי נשים וגם לא מעט גברים וחיות אחרות. זהו פרויקט קריאה לא פשוט אך למרות הקושי הוא קנה לו קהל מעריצים משלו, הוא תופס מקום חשוב בספרו של אופיר טושה גפלה "עולם הסוף" (ספר מומלץ בזכות עצמו) והוא גם זכה בפרס הספר הטוב ביותר בין כל הזוכים בפרס הבוקר הבריטי. (הבוקר של הבוקרים). ואסיים בציטוט מפי הסופר הנפלא ניר ברעם:"איך אפשר לכתוב משהו כזה, איך אפשר לכתוב משהו אחרי זה."
נב. הכריכה זוועתית!
נב2 הספר יצא לאור שוב בכריכה חדשה, הגיע הזמן.

ילדי חצות הוא סיפורו של סלים סינאי, אשר נולד בחצות ליל העצמאות של הודו, אבל הוא גם סיפורה של הודו-פקיסטן-בנגלדש.
הסיפור הוא הזכרונות המשפחתיים שנכתבים ע"י סלים, החל מימי צעירותו של סבו, אי שם בתחילת המאה ה-20 בקשמיר.
קורותיה של המשפחה קשורים בגורלה של המדינה – החל בלידה בחבל קשמיר השנוי במחלוקת (היום), הנצלות מטבח שבוצע ע"י הצבא הבריטי, לקיחת חלק במהלכים שהובילו לבסוף לעזיבת הבריטים וחלוקת המדינה, היקרעות בין החיים בהודו לשייכות הדתית לפקיסטן, מלחמת העצמאות של בנגלדש הסכסוכים הפוליטיים הפנימיים בהודו ובבנגלש ועוד.
מדובר בסיפור פנטסטי ריאליסטי המשלב קסם, חיי משפחה והיסטוריה בכפיפה אחת: דמעות הנהפכות ליהלומים, אמא החולמת את חלומותיהם של ילדיה, ילדים בעלי כוחות טלפתיה וקסם, אהבה אפלטונית, בגידה, ריחות, תבשילים המעבירים תחושות מהמבשל לסועד, אף של פיל, קרחת של נזיר, סדין עם חור ומרקקה העוברת מדור לדור. הייתי שם נפשי בכפי ואומר שהוא מזכיר במשהו את 100 שנים של בדידות, אבל בסגנון שונה לגמרי.
לדעתי הספר מתאר יותר מהכל את אהבתו של הסופר למולדתו, בין אם היא תקרא הודו או פקיסטן. לצבעוניות שלה והחיות שלה, ריחותיה וטעמיה והמגוון העצום שבה.

התחלתי לקרוא את הספר לפני מספר חודשים אך נאלצתי להחזירו לספריה לפני שסיימתי. כעת קראתי שוב מההתחלה והקריאה החוזרת בהחלט סייעה – מדובר בספר עמוס בפרטים, בתיאורים ובסמלים בעלי משמעות (קחו בחשבון פרויקט קריאה של כחודש). המינוס העיקרי לטעמי בכתיבה של רושדי היא נטייתו לפרש את עצמו יותר מדי, להסביר בתוך הטקסט את המשמעות שהוא נותן לדברים. לעיתים זה בסדר, לעיתים מציק.

המלצת קריאה חזקה ביותר!

ספר מעולה למרות שמצריך מאמץ לעקוב אחר העלילה. לסלמן רושדי יש דמיון מפותח ודימויים עשירים רק שצריך להזהר לא ללכת לאיבוד. הספר זכה בפרס בוקר ולא סתם.

אכזבה, שנים רציתי לקרוא את הספר והפסקתי כבר בעמוד 60.
העלילה מסובכת, הכל נמרח יותר מדי...