"איך אדולף היטלר עלה לשלטון"? זו שאלה שאני מאמין שרוב האנשים שואלים את עצמם מדי פעם (או לפחות מדי יום זכרון).
גם אני שואל את עצמי מעת לעת את השאלה הזו וייתכן שתשובה מספקת לא קיימת, אך מה שכן קיים הוא אוסף של שיחות, עדויות ורשמים מהתקופה שבין שתי מלחמות העולם כשגרמניה כונתה "רפובליקת ויימאר".

על רפובליקת ויימאר שמעתי לא מעט דרך אנקדוטות קצרות, בעיקר בזכות "המכון לסקסולוגיה" שפעל בברלין בין השנים 1919-1933, המכון הוקם על ידי רופא יהודי הומוסקסואל בשם "מגנוס הירשפלד" שלקח על עצמו להתיר את ההומוסקסואליות בפני החוק, לחקור את מהות המיניות של בני האדם, לתת ייעוץ לחברי הקהילה הגאה לפני שעוד הוגדרה כך ואף ביצע את הניתוח הראשון בעולם (שתועד) להתאמה מגדרית.
סיפורו של הירשפלד הוא אחד מיני רבים שהרכיבו את ברלין של השנים הנ"ל וכשמנסים לענות על השאלה כיצד עלו הנאצים לשלטון, קשה להתעלם מעננת הפתיחות שאפפה את ברלין בשנים שקדמו ל1933, זמן רב רציתי לקרוא על התקופה הזו ולא מצאתי את "הספר הנכון" - ספר שחולש על תחומי חיים רבים, מקושט בסיפורים אישיים ובעיקר כתוב בצורה קולחת ללא הערות ביבליוגרפיות.

בספרו של אוטו פרידריך מוקדשת לכל שנה פרק נפרד, מהכרזת הרפובליקה ועד עליית המפלגה הנאצית לשלטון ובין שתי נקודות הציון הללו מצאתי עניין רב ברשמיהם של אמנים שעבורם ברלין הייתה כר פורה ליצירה, "אנשים דיברו על ברלין כאילו הייתה העיר אישה נחשקת מאוד, קראנו לה גאה, מתנשאת, "נובו-ריש", חסרת תרבות ובוטה. אך כל אחד הסתכל עליה כאל תכלית תשוקתו... ואותו שם שיצא לה כאכזרית גרם להם להיות עוד יותר תוקפניים. לכבוש את ברלין פירושו היה לכבוש את העולם".
פרידריך לוקח אותנו בין מועדוני העיר והתיאטראות התוססים לבית הספר לאדריכלות והעיצוב "באוהאוס" דרך מעבדותיהם של איינשטיין וחבריו ובמקביל למרתפי המפלגה הנאצית ולפגישותיהם של החברי התנועה עד שאיש מאנשי הרוח והמדע בברלין לא נותר בה.
בסוף הספר הודפסו מפתח השמות שאוזכרו במהלכו - נדמה שלכל אדם חשוב בעולם היה חלק ביצירת האטמוספרה "הברלינאית", צירוף מפתח השמות ותמונותיהם של אישים ויצירות מרכזיות הופכים את הקריאה למהנה ומעניינת יותר.

זהו סיפור מרתק, עצוב ובעיקר מסקרן על עיר ששינתה את עורה פעמים רבות לאורך השנים.

על הספר שמעתי לא מעט פעמים ותמיד צורפה אליו המילה "חובה".
זהו ספר בגדר "חובה" למי שרוצה לטייל בבלקן, ליתר דיוק - ביוגוסלביה לשעבר ולמי שרוצה לקרוא ספרות מתורגמת מסרבו-קרואטית.
למרות שיש אמת בשתי הסיבות שציינתי לעיל, אני חושב שזהו ספר בגדר "חובה" למי שנשים סוערות מעוררות את נפשו.

הספר מגולל את סיפורה של משפחת סלום (לוי), אימא אסתרה, אבא ליאון, שני בניהם וחמשת בנותיהם שכל אחת מהן כותבת לעצמה את עולמה ללא התחשבות בדעת הזולת.
בעת קריאת הספר יוצא הקורא למסע מרגש בנופי הבלקן כשבנות הלוויה שלו הן בנות משפחת סלום, ריקי שהייתה לבלרינה הראשונה בבוסניה והרצגובינה וכן כוכבת נודעת בבלגרד, נינה האופנאית הפטפטנית שעיצבה לנשות סראייבו את כובעיהן היפים, קלרי שותפתה של נינה לעסק שכל אשר מבקשת נפשה הוא לעזוב את סראייבו הקרתנית, בוקה הסופרת המשכילה אשר העלתה לכתב את אורחות החיים של מגורשי ספרד והייתה לסופרת ומתרגמת מוערכת ובלקני שמשמשת כעמוד התווך לאחיותיה ואף משלמת על כך מחיר בכך שנמנע ממנה לרכוש מקצוע, ללמוד ולהשכיל (לפחות באופן פורמלי).
גורדנה קואיץ' הסופרת, היא בתה של בלנקי העוצמתית והחזקה שבבנות משפחת סלום שלמרות שלא רכשה השכלה, לולא זיכרונותיה המפעימים לא היינו עדים לסיפור מרגש שכזה שהועלה לכתב בשנות ה80' ע"י בתה.

בספר משובצים תיאוריהם של אהבות גדולות ומלחמות אכזריות, בחלקיו האחרונים של הסיפור, כשהמוות מרחף מעל ראשיהן של הדמויות הרגשתי שאי אפשר להניח את הספר עד שאדע את גורלם של בני משפחת סלום. סיפורי המלחמה מעסיקים את הנפש מחד בשאלות הקיום הקשות ומאידך בהשלמה תמימה עם היותנו יצורים חיים בעולם משונה ומרתק.

בנוגע למתרגמת - תודה רבה לדינה קטן בן-ציון שעבורי היא גיבורת תרבות שלולא עמלה הרב, לא היינו זוכים לקרוא את טובי הסופרים ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשפתנו, ולא רק לקרוא, אלא גם להתענג על שפתה העשירה.
מצרף ציטוט של קטן בן-ציון מסוף הדבר שהסכמתי איתו לאחר קריאת הספר: "כתיבתה של קואיץ' היא בעלת משמעות פוליטית: היא משרטטת גבולות שונים של הקיום הנשי ושל האפשרויות בתחום יחסי המינים. זוהי תרומתה הספציפית של סופרת זו לחזון בריאתה של היסטוריה אלטרנטיבית"

חובבי הבלקן וההיסטוריה האנושית יקראו את הספר בשקיקה אך גם מי שהמחוזות האלו זרים לו.

בין סגר לסגר בימי הקורונה החליטו הוצאות הספרים לעשות סדר במחסניהן ולהציע את מיטב הספרים שלהן בהנחות חסרות תקדים, כמובן שלקחתי את המבצעים ברצינות עד לכדי הזמנה של עשרות ספרים שאין לי מושג כיצד אצליח לקרוא את כולם.
במהלך שיטוטיי באתר הוצאת "כנרת זמורה דביר" נתקלתי בספר וזיהיתי את שמה של סיגל בר-קובץ מעיתוני ידיעות תקשורת.
מתוך סקרנות קראתי את תקציר העלילה שנשמעה מבטיחה למדי, שלוש נשים שנפגשות ב"סדנה לאנשים תקועים" פוגשות אחת את השנייה מדי שבוע, כל אחת נושאת באמתחתה תחושות, סודות וסיפורים מן העבר שלא מרפים מההווה שמעיק עליהן.
בסדנה הן מתקלפות לגמרי מכל השכבות שעטו על עצמן במשך השנים.
הספר בנוי כך שכל פרק נוגע במשתתפת אחרת בסדנה, תמי ה"צבעונית", דגנית ה"מודעת מדי" והדרה ה"אנמית" כל אחת בתורה משתפת את סיפורה בהרבה חן ובצורה שיוצאת מהלב ונכנסת ללב.

מה שמעניין הוא שאט-אט ככל שמתקדמים בקריאת הספר, אין חשיבות לחלוקת הפרקים, סיפוריהן נשזרים יחדיו- תמי משתלבת בסיפורה של דגנית והדרה מוצאת את עצמה במילותיהן של השתיים.
החיבור בין סיפוריהן שוב מוכיח כמה אנחנו דומים, למרות החוויות השונות המרכיבות את נפשנו, כולנו כמהים להשלמה עצמית עם מה שאין ומה שיש וכולנו חווים "תקיעות" בעוצמות שונות בחיינו. בר-קובץ השכילה והעלתה על הכתב את סיפור חיינו דרך דמויות שונות בשפה יומיומית, נוגעת ובלתי אמצעית.

בכריכת הספר מציגה את עצמה בר-קובץ כראשל"צית פטריוטית, מה שהתברר כנכון למדי.
אני כקורא- או לפחות הקורא שסיגלתי לעצמי להיות, מעדיף להתכרבל עם ספריי במחוזות רחוקים מאלו שלנו ועם זאת, נהניתי מאוד לשוטט עם גיבורות הספר בראשון לציון.

בתקציר נכתב שהספר "נוגע בפער בין מי שחשבנו שנהיה למי שהפכנו להיות. ומי יודע, אולי מחר נשתנה גם אנחנו, קצת"
הספר מצוין גם מבלי שנעבור כקוראים חוויה פוקחת עיניים במהלך קריאתו.

מומלץ מאוד לכולם ובעיקר למי שמוצא באנשים וסיפור חייהם הנאה מרובה.