Semper Idem "תמיד אותו דבר" היא הכתובת שהתנוססה בחזית הכנסייה האוונגליסטית בעיר המרכזית עליה ג'ורג'ה לבוביץ מספר - סומבור שביוגוסלביה.
כשהוא שואל את סבתו מה פירושה של הכתובת היא אומרת לו שהרשע בעולמנו, הוא תמיד אותו רשע כי מקורו בכפירה של האדם באל ובדרכו ולכן הרוע מרים את ראשו מעת לעת וחושף את פניה המכוערים של האנושות.
את נפשו המרתקת של ג'ורג'ה ומשפחתו הענפה שהתפזרה ברחבי אירופה נפגוש בדיוק בתקופה בה הרוע זקף את ראשו, אולי בצורה הבולטת ביותר במהלך חיינו - ימי מלחמת העולם השנייה.

יוגוסלביה ששימשה כמגרש המשחקים של מדינות הציר, בותרה ואת חלקיה חילקו בין גרמניה הנאצית, הונגריה, בולגריה, איטליה ואף לשלטון עצמאי שקם בחסות הנאצים באדמתה של קרואטיה ובוסניה של ימינו (סיפורי זוועות על שלטונם ניתן למצוא בספר "גיהנום ושמו יאסנובץ", ארווין מילר).
לג'ורג'ה הזדמן לחיות בחלק שסופח להונגריה במלחמה ולכן הוא לא מצא את מותו בתחילת המלחמה כמו רוב יהודי סרביה אלא חי במשך מספר שנים בעירו טרם גירושו לאושוויץ, במובן המלחמתי - זהו לא ספר קלאסי על תקופת השואה בה נוכל לקבל תמונה של עולם כאוטי במחנות שהוקמו ברחבי אירופה אלא נלך יד ביד עם תודעת המספר בתחנות בהן הוא נתקל באותו הרוע שהוא מספר עליו.

את כרוניקת ילדותו הוא מתיישב לכתוב בערוב ימיו כשהוא מוצא את רשימותיו מהעבר ומשחזר את זיכרונותיו, לפרק הראשון הוא קורא "מגן עדן לגיהינום" בו הוא מחייה את הילד שבו וכותב בלשון מיוחדת את נקודת מבטו על העולם שסביבו ועל זאגרב העיר בה חי אז שאותה החשיב לגן עדן עלי אדמות עד לאותו מפגש עם הרוע - חבורת גרמנים שתקפה אותו ללא כל סיבה נראית לעין שאותו הוא החשיב לגיהינום.
ג'ורג'ה הילד שם לב לאט לאט לנוכחות המעניינת של סבו בחייו, "סבא יוסף" שמעולם הוא לא פגש ואף לא ראה את דמותו בתמונה, אך באותו הגיהינום דמותו מגיעה לעברו ומושיעה אותו, את סבא יוסף הוא פוגש מדי פעם במצבי קיצון (מלחמה, מגפה וכו'), כל אותם מפגשים מצטיירים כהשגחה עליונה שלי כקורא הרגישו מאוד אמתיים ומסקרנים ומשום מה לא הטלתי בהם ספק.

מעבר לפגישותיו עם דמותו הרוחנית של סבו, כל אדם שפגש ג'ורג'ה בילדותו צבע את חייו בצבעים שונים, אימו נהגה לתת לכל איש צבע, הרשעים אדומים והתמימים לבנים, הירוקים הגונים והכתומים דו פרצופיים.
ניכר שג'ורג'ה פגש בחייו את כל סוגי הצבעים והוא מצייר במכחול את דמויותיהן של יקיריו ביד אמן ובעזרת הרבה הומור, את דודו האהוב סטוואן אנחנו פוגשים מדי פעם כשג'ורג'ה מצטט את המוטו שלו, "לאן שלא תלך, התחת יימצא מאחור".

חובבי הביוגרפיות שבנינו ימצאו בספר הזה את כל מבוקשם.
תודה לדינה קטן בן ציון על עבודת התרגום המדהימה (כמו תמיד).

על הספר שמעתי לא מעט פעמים ותמיד צורפה אליו המילה "חובה".
זהו ספר בגדר "חובה" למי שרוצה לטייל בבלקן, ליתר דיוק - ביוגוסלביה לשעבר ולמי שרוצה לקרוא ספרות מתורגמת מסרבו-קרואטית.
למרות שיש אמת בשתי הסיבות שציינתי לעיל, אני חושב שזהו ספר בגדר "חובה" למי שנשים סוערות מעוררות את נפשו.

הספר מגולל את סיפורה של משפחת סלום (לוי), אימא אסתרה, אבא ליאון, שני בניהם וחמשת בנותיהם שכל אחת מהן כותבת לעצמה את עולמה ללא התחשבות בדעת הזולת.
בעת קריאת הספר יוצא הקורא למסע מרגש בנופי הבלקן כשבנות הלוויה שלו הן בנות משפחת סלום, ריקי שהייתה לבלרינה הראשונה בבוסניה והרצגובינה וכן כוכבת נודעת בבלגרד, נינה האופנאית הפטפטנית שעיצבה לנשות סראייבו את כובעיהן היפים, קלרי שותפתה של נינה לעסק שכל אשר מבקשת נפשה הוא לעזוב את סראייבו הקרתנית, בוקה הסופרת המשכילה אשר העלתה לכתב את אורחות החיים של מגורשי ספרד והייתה לסופרת ומתרגמת מוערכת ובלקני שמשמשת כעמוד התווך לאחיותיה ואף משלמת על כך מחיר בכך שנמנע ממנה לרכוש מקצוע, ללמוד ולהשכיל (לפחות באופן פורמלי).
גורדנה קואיץ' הסופרת, היא בתה של בלנקי העוצמתית והחזקה שבבנות משפחת סלום שלמרות שלא רכשה השכלה, לולא זיכרונותיה המפעימים לא היינו עדים לסיפור מרגש שכזה שהועלה לכתב בשנות ה80' ע"י בתה.

בספר משובצים תיאוריהם של אהבות גדולות ומלחמות אכזריות, בחלקיו האחרונים של הסיפור, כשהמוות מרחף מעל ראשיהן של הדמויות הרגשתי שאי אפשר להניח את הספר עד שאדע את גורלם של בני משפחת סלום. סיפורי המלחמה מעסיקים את הנפש מחד בשאלות הקיום הקשות ומאידך בהשלמה תמימה עם היותנו יצורים חיים בעולם משונה ומרתק.

בנוגע למתרגמת - תודה רבה לדינה קטן בן-ציון שעבורי היא גיבורת תרבות שלולא עמלה הרב, לא היינו זוכים לקרוא את טובי הסופרים ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשפתנו, ולא רק לקרוא, אלא גם להתענג על שפתה העשירה.
מצרף ציטוט של קטן בן-ציון מסוף הדבר שהסכמתי איתו לאחר קריאת הספר: "כתיבתה של קואיץ' היא בעלת משמעות פוליטית: היא משרטטת גבולות שונים של הקיום הנשי ושל האפשרויות בתחום יחסי המינים. זוהי תרומתה הספציפית של סופרת זו לחזון בריאתה של היסטוריה אלטרנטיבית"

חובבי הבלקן וההיסטוריה האנושית יקראו את הספר בשקיקה אך גם מי שהמחוזות האלו זרים לו.

בין סגר לסגר בימי הקורונה החליטו הוצאות הספרים לעשות סדר במחסניהן ולהציע את מיטב הספרים שלהן בהנחות חסרות תקדים, כמובן שלקחתי את המבצעים ברצינות עד לכדי הזמנה של עשרות ספרים שאין לי מושג כיצד אצליח לקרוא את כולם.
במהלך שיטוטיי באתר הוצאת "כנרת זמורה דביר" נתקלתי בספר וזיהיתי את שמה של סיגל בר-קובץ מעיתוני ידיעות תקשורת.
מתוך סקרנות קראתי את תקציר העלילה שנשמעה מבטיחה למדי, שלוש נשים שנפגשות ב"סדנה לאנשים תקועים" פוגשות אחת את השנייה מדי שבוע, כל אחת נושאת באמתחתה תחושות, סודות וסיפורים מן העבר שלא מרפים מההווה שמעיק עליהן.
בסדנה הן מתקלפות לגמרי מכל השכבות שעטו על עצמן במשך השנים.
הספר בנוי כך שכל פרק נוגע במשתתפת אחרת בסדנה, תמי ה"צבעונית", דגנית ה"מודעת מדי" והדרה ה"אנמית" כל אחת בתורה משתפת את סיפורה בהרבה חן ובצורה שיוצאת מהלב ונכנסת ללב.

מה שמעניין הוא שאט-אט ככל שמתקדמים בקריאת הספר, אין חשיבות לחלוקת הפרקים, סיפוריהן נשזרים יחדיו- תמי משתלבת בסיפורה של דגנית והדרה מוצאת את עצמה במילותיהן של השתיים.
החיבור בין סיפוריהן שוב מוכיח כמה אנחנו דומים, למרות החוויות השונות המרכיבות את נפשנו, כולנו כמהים להשלמה עצמית עם מה שאין ומה שיש וכולנו חווים "תקיעות" בעוצמות שונות בחיינו. בר-קובץ השכילה והעלתה על הכתב את סיפור חיינו דרך דמויות שונות בשפה יומיומית, נוגעת ובלתי אמצעית.

בכריכת הספר מציגה את עצמה בר-קובץ כראשל"צית פטריוטית, מה שהתברר כנכון למדי.
אני כקורא- או לפחות הקורא שסיגלתי לעצמי להיות, מעדיף להתכרבל עם ספריי במחוזות רחוקים מאלו שלנו ועם זאת, נהניתי מאוד לשוטט עם גיבורות הספר בראשון לציון.

בתקציר נכתב שהספר "נוגע בפער בין מי שחשבנו שנהיה למי שהפכנו להיות. ומי יודע, אולי מחר נשתנה גם אנחנו, קצת"
הספר מצוין גם מבלי שנעבור כקוראים חוויה פוקחת עיניים במהלך קריאתו.

מומלץ מאוד לכולם ובעיקר למי שמוצא באנשים וסיפור חייהם הנאה מרובה.