“תמיד הייתה לי חיבה לרומנים היסטוריים וכחובב היסטוריה, חיבה מיוחדת לרומנים העוסקים בהיסטוריה יהודית. אם ניקח בחשבון את העובדה שגם יש לי חיבה מיוחדת למדינות הבלקן, או ליתר דיוק למדינות וערי יוגוסלביה לשעבר בהן אני מרבה להדריך: בלגרד, זאגרב, סראייבו ומוסטאר, נקל להבין עד כמה דיבר אלי ספרה של גורדנה קואיץ'. אבל אני חושב שתמיד מרגישים כך כאשר העלילה מתרחשת במקומות המוכרים לקורא.
הספר מתחיל ביום 28 ביוני 1914, אז נורה למוות יורש העצר האוסטרו הונגרי פרנץ פרדיננד ברחובות סראייבו. רצח זה היה הטריגר למלחמה הגדולה, כך נקראה אז מלחמת העולם הראשונה. מי יכול היה אז לשער ש-21 שנה בלבד לאחר סיומה, תפרוץ מלחמת עולם נוספת ואז כבר יהיה צורך למספר אותן?
עלילת הספר מסתיימת לאחר שחרור בלגרד מידי הצבא הגרמני באוקטובר 1944.
בין לבין מספרת לנו הסופרת את עלילותיה של משפחה יהודית בת 7 נפשות מסראייבו. הכתיבה של גורדנה קואיץ' היא חושנית מאוד. לכן נכון עשה מי שבחר בכותרת הספר המבליטה את ריחות המקום שהיא מתארת ואת מראותיו. בפרקים מסוימים הספר הזה הוא ממש חגיגה סוערת שמקימה לתחייה את הבלקן בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובעת המלחמה בשלל ריחות, צבעים, קולות ומראות, אם כי לא תמיד נעימים (מלחמה, מה לעשות...).
הספר עוסק בעקר בבנות המשפחה, אחיות אשר כל אחת הולכת לכוון אחר אך כל אחת מהן מפגינה אומץ אם כאשר ביחסיהן עם גברים הן חורגות מהנורמה המקובלת בימים בהם מתרחשת העלילה, ואם בפנייתן לקריירה מקצועית עצמאית, כל אחת בתחום אחר. כדי לא לספר את כל העלילה אספר רק כי אחת מהן נישאת לבחור נוצרי (גם משפחתו לא ממש מתלהבת מכך), אחרת מנהלת רומן ארוך שנים עם גבר נשוי ואחות נוספת בוחרת בקריירה של רקדנית בתאטרון בבלגרד, אז בירת יוגוסלביה. אם המשפחה אשר היא בעצם העוגן של כולם, מתמודדת עם כל אלו בכבוד הראוי להערכה.
בין לבין אנו למדים על הווי החיים בקהילה היהודית כאשר כולם יודעים הכל על כולם.
ואז מגיע ה-6 באפריל 1941, יום הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה שנפתח בהפצצה מסיבית על בלגרד. רובן של הקהילות היהודיות בבלקן הושמדו אם על ידי הגרמנים או על ידי ארגון האוסטשה, הארגון הקרואטי ששיתף פעולה עם הגרמנים והקים בקרואטיה מדינת חסות בנוסח צרפת של וישי. הסופרת מספרת לנו על התמודדותם של התושבים עם האסון הפוקד את המדינה, על מלשינים המסגירים יהודים וגם על צדיקים אשר דווקא בימים קשים, מגלים גדלות נפש. הרבה שנים אחרי, זכו אלו בתואר "חסידי אומות עולם". ומסתבר שגם בימים קשים של כיבוש ומשטר האימים של הגרמנים, כאשר האנשים חיים במחבוא ובמחתרת, הם ממשיכים לאהוב ולהביא לעולם ילדים כי כנראה שהחיים חזקים מכל. עם סיום המלחמה, מי שנשאר מהמשפחה מתאחד ומנסה כנראה לשקם את מה שנשאר, אך על זה בספר ההמשך: "פריחת התרזה בבלקן" אשר גם אותו אני מתכוון לקרוא.
עוד פרט היסטורי קטן אבל חשוב: ארגון הפרטיזנים של טיטו, היה ארגון ההתנגדות היחיד באירופה שהצליח לנצח את הגרמנים ללא עזרה מבנות הברית או מצד הצבא האדום. כאשר שוחררה בלגרד ביום 19 באוקטובר 1944, עמד כבר הצבא האדום בשערי העיר אך הוא לא נדרש להתערב בקרבות. זה יכול ללמד אותנו משהו על עצמת הנחישות של עמי הבלקן.
הערה קטנה: הספר עשיר מאוד בביטויים בשפת המקור. בהתחלה קצת התקשיתי עם העניין הזה אך לאחר מכן התעלמתי היכן שיכולתי וממש לא הרגשתי שחסר לי משהו.
לסיכום: ספר נפלא ומומלץ לכל מי שמתעניין בהיסטוריה יהודית, במדינות הבלקן ובספרות טובה בכלל.”
