Semper Idem "תמיד אותו דבר" היא הכתובת שהתנוססה בחזית הכנסייה האוונגליסטית בעיר המרכזית עליה ג'ורג'ה לבוביץ מספר - סומבור שביוגוסלביה.
כשהוא שואל את סבתו מה פירושה של הכתובת היא אומרת לו שהרשע בעולמנו, הוא תמיד אותו רשע כי מקורו בכפירה של האדם באל ובדרכו ולכן הרוע מרים את ראשו מעת לעת וחושף את פניה המכוערים של האנושות.
את נפשו המרתקת של ג'ורג'ה ומשפחתו הענפה שהתפזרה ברחבי אירופה נפגוש בדיוק בתקופה בה הרוע זקף את ראשו, אולי בצורה הבולטת ביותר במהלך חיינו - ימי מלחמת העולם השנייה.

יוגוסלביה ששימשה כמגרש המשחקים של מדינות הציר, בותרה ואת חלקיה חילקו בין גרמניה הנאצית, הונגריה, בולגריה, איטליה ואף לשלטון עצמאי שקם בחסות הנאצים באדמתה של קרואטיה ובוסניה של ימינו (סיפורי זוועות על שלטונם ניתן למצוא בספר "גיהנום ושמו יאסנובץ", ארווין מילר).
לג'ורג'ה הזדמן לחיות בחלק שסופח להונגריה במלחמה ולכן הוא לא מצא את מותו בתחילת המלחמה כמו רוב יהודי סרביה אלא חי במשך מספר שנים בעירו טרם גירושו לאושוויץ, במובן המלחמתי - זהו לא ספר קלאסי על תקופת השואה בה נוכל לקבל תמונה של עולם כאוטי במחנות שהוקמו ברחבי אירופה אלא נלך יד ביד עם תודעת המספר בתחנות בהן הוא נתקל באותו הרוע שהוא מספר עליו.

את כרוניקת ילדותו הוא מתיישב לכתוב בערוב ימיו כשהוא מוצא את רשימותיו מהעבר ומשחזר את זיכרונותיו, לפרק הראשון הוא קורא "מגן עדן לגיהינום" בו הוא מחייה את הילד שבו וכותב בלשון מיוחדת את נקודת מבטו על העולם שסביבו ועל זאגרב העיר בה חי אז שאותה החשיב לגן עדן עלי אדמות עד לאותו מפגש עם הרוע - חבורת גרמנים שתקפה אותו ללא כל סיבה נראית לעין שאותו הוא החשיב לגיהינום.
ג'ורג'ה הילד שם לב לאט לאט לנוכחות המעניינת של סבו בחייו, "סבא יוסף" שמעולם הוא לא פגש ואף לא ראה את דמותו בתמונה, אך באותו הגיהינום דמותו מגיעה לעברו ומושיעה אותו, את סבא יוסף הוא פוגש מדי פעם במצבי קיצון (מלחמה, מגפה וכו'), כל אותם מפגשים מצטיירים כהשגחה עליונה שלי כקורא הרגישו מאוד אמתיים ומסקרנים ומשום מה לא הטלתי בהם ספק.

מעבר לפגישותיו עם דמותו הרוחנית של סבו, כל אדם שפגש ג'ורג'ה בילדותו צבע את חייו בצבעים שונים, אימו נהגה לתת לכל איש צבע, הרשעים אדומים והתמימים לבנים, הירוקים הגונים והכתומים דו פרצופיים.
ניכר שג'ורג'ה פגש בחייו את כל סוגי הצבעים והוא מצייר במכחול את דמויותיהן של יקיריו ביד אמן ובעזרת הרבה הומור, את דודו האהוב סטוואן אנחנו פוגשים מדי פעם כשג'ורג'ה מצטט את המוטו שלו, "לאן שלא תלך, התחת יימצא מאחור".

חובבי הביוגרפיות שבנינו ימצאו בספר הזה את כל מבוקשם.
תודה לדינה קטן בן ציון על עבודת התרגום המדהימה (כמו תמיד).

"איך אדולף היטלר עלה לשלטון"? זו שאלה שאני מאמין שרוב האנשים שואלים את עצמם מדי פעם (או לפחות מדי יום זכרון).
גם אני שואל את עצמי מעת לעת את השאלה הזו וייתכן שתשובה מספקת לא קיימת, אך מה שכן קיים הוא אוסף של שיחות, עדויות ורשמים מהתקופה שבין שתי מלחמות העולם כשגרמניה כונתה "רפובליקת ויימאר".

על רפובליקת ויימאר שמעתי לא מעט דרך אנקדוטות קצרות, בעיקר בזכות "המכון לסקסולוגיה" שפעל בברלין בין השנים 1919-1933, המכון הוקם על ידי רופא יהודי הומוסקסואל בשם "מגנוס הירשפלד" שלקח על עצמו להתיר את ההומוסקסואליות בפני החוק, לחקור את מהות המיניות של בני האדם, לתת ייעוץ לחברי הקהילה הגאה לפני שעוד הוגדרה כך ואף ביצע את הניתוח הראשון בעולם (שתועד) להתאמה מגדרית.
סיפורו של הירשפלד הוא אחד מיני רבים שהרכיבו את ברלין של השנים הנ"ל וכשמנסים לענות על השאלה כיצד עלו הנאצים לשלטון, קשה להתעלם מעננת הפתיחות שאפפה את ברלין בשנים שקדמו ל1933, זמן רב רציתי לקרוא על התקופה הזו ולא מצאתי את "הספר הנכון" - ספר שחולש על תחומי חיים רבים, מקושט בסיפורים אישיים ובעיקר כתוב בצורה קולחת ללא הערות ביבליוגרפיות.

בספרו של אוטו פרידריך מוקדשת לכל שנה פרק נפרד, מהכרזת הרפובליקה ועד עליית המפלגה הנאצית לשלטון ובין שתי נקודות הציון הללו מצאתי עניין רב ברשמיהם של אמנים שעבורם ברלין הייתה כר פורה ליצירה, "אנשים דיברו על ברלין כאילו הייתה העיר אישה נחשקת מאוד, קראנו לה גאה, מתנשאת, "נובו-ריש", חסרת תרבות ובוטה. אך כל אחד הסתכל עליה כאל תכלית תשוקתו... ואותו שם שיצא לה כאכזרית גרם להם להיות עוד יותר תוקפניים. לכבוש את ברלין פירושו היה לכבוש את העולם".
פרידריך לוקח אותנו בין מועדוני העיר והתיאטראות התוססים לבית הספר לאדריכלות והעיצוב "באוהאוס" דרך מעבדותיהם של איינשטיין וחבריו ובמקביל למרתפי המפלגה הנאצית ולפגישותיהם של החברי התנועה עד שאיש מאנשי הרוח והמדע בברלין לא נותר בה.
בסוף הספר הודפסו מפתח השמות שאוזכרו במהלכו - נדמה שלכל אדם חשוב בעולם היה חלק ביצירת האטמוספרה "הברלינאית", צירוף מפתח השמות ותמונותיהם של אישים ויצירות מרכזיות הופכים את הקריאה למהנה ומעניינת יותר.

זהו סיפור מרתק, עצוב ובעיקר מסקרן על עיר ששינתה את עורה פעמים רבות לאורך השנים.

בין סגר לסגר בימי הקורונה החליטו הוצאות הספרים לעשות סדר במחסניהן ולהציע את מיטב הספרים שלהן בהנחות חסרות תקדים, כמובן שלקחתי את המבצעים ברצינות עד לכדי הזמנה של עשרות ספרים שאין לי מושג כיצד אצליח לקרוא את כולם.
במהלך שיטוטיי באתר הוצאת "כנרת זמורה דביר" נתקלתי בספר וזיהיתי את שמה של סיגל בר-קובץ מעיתוני ידיעות תקשורת.
מתוך סקרנות קראתי את תקציר העלילה שנשמעה מבטיחה למדי, שלוש נשים שנפגשות ב"סדנה לאנשים תקועים" פוגשות אחת את השנייה מדי שבוע, כל אחת נושאת באמתחתה תחושות, סודות וסיפורים מן העבר שלא מרפים מההווה שמעיק עליהן.
בסדנה הן מתקלפות לגמרי מכל השכבות שעטו על עצמן במשך השנים.
הספר בנוי כך שכל פרק נוגע במשתתפת אחרת בסדנה, תמי ה"צבעונית", דגנית ה"מודעת מדי" והדרה ה"אנמית" כל אחת בתורה משתפת את סיפורה בהרבה חן ובצורה שיוצאת מהלב ונכנסת ללב.

מה שמעניין הוא שאט-אט ככל שמתקדמים בקריאת הספר, אין חשיבות לחלוקת הפרקים, סיפוריהן נשזרים יחדיו- תמי משתלבת בסיפורה של דגנית והדרה מוצאת את עצמה במילותיהן של השתיים.
החיבור בין סיפוריהן שוב מוכיח כמה אנחנו דומים, למרות החוויות השונות המרכיבות את נפשנו, כולנו כמהים להשלמה עצמית עם מה שאין ומה שיש וכולנו חווים "תקיעות" בעוצמות שונות בחיינו. בר-קובץ השכילה והעלתה על הכתב את סיפור חיינו דרך דמויות שונות בשפה יומיומית, נוגעת ובלתי אמצעית.

בכריכת הספר מציגה את עצמה בר-קובץ כראשל"צית פטריוטית, מה שהתברר כנכון למדי.
אני כקורא- או לפחות הקורא שסיגלתי לעצמי להיות, מעדיף להתכרבל עם ספריי במחוזות רחוקים מאלו שלנו ועם זאת, נהניתי מאוד לשוטט עם גיבורות הספר בראשון לציון.

בתקציר נכתב שהספר "נוגע בפער בין מי שחשבנו שנהיה למי שהפכנו להיות. ומי יודע, אולי מחר נשתנה גם אנחנו, קצת"
הספר מצוין גם מבלי שנעבור כקוראים חוויה פוקחת עיניים במהלך קריאתו.

מומלץ מאוד לכולם ובעיקר למי שמוצא באנשים וסיפור חייהם הנאה מרובה.