ביקורת ספרותית על שם שם מאת טומי אורנג'

---

אני מקשיב לקולו של טומי אורנג' שכתב את הספר הזה והוא מזכיר לי את קולה של באפי סנט מארי. קראתי את הספר הזה בעניין רב, כמי שאוהב את הפולקלור האמריקאי ורואה את האינדיאנים כחלק בלתי נפרד, תמיד חסר לי ספר כזה כחלק בפאזל לא שלם. באפי, זמרת ממוצא אינדיאני מבכה באחד משיריה את הבאפלו ומי יכול לראות את הנוף האמריקאי בלי לראות את החיה הנכחדת ממנה (כהערת ביניים אני חייב לשאול אתכם אם ידעתם שהחיה הזאת היתה פעם גם בארץ?).

כמה מפתיע שאת השם של הספר, כפי שטומי אורנג' מסביר במהלך הספר, הוא בחר בעקבות אחד משיריה של להקת "רדיוהד" ואילו בעיניי השם מהדהד ואפשר למצוא לו חיזוקים מחייהם של האינדיאנים. כאילו כמה מצער אין שום מקום שהם יכולים לקרוא לו "כאן". הלא ידוע שהאמריקאים כבשו מהם כל חלקה טובה ויש גם את התנועה האינדיאנית המוכרת של ראש השבט, עם כף היד הפתוחה מעל המצח בעודו צופה למרחק בחיפוש אחר מקום שהם יכולים למצוא בו את מקומם.

סיימתי לקרוא את הספר והתקשתי לכל אורכו להחליט אם הוא ספר פרוזה או שמא ספר מסות, נראה לי שאפילו טומי אורנג' לא החליט בין לבין. בעלילה הוא מספר לנו על משפחה שמתאגדת לקראת טקס הפוואו - האירוע המסורתי שלהם ואילו בכתיבה המסאית מלמד אותנו (בלי שום יומרה) כל מיני דברים, כמו על השמות של האינדיאנים.

הספר היה מועמד לפרס פוליצר 2019 וכמה חבל שהוא לא זכה, כי הוא פשוט נפלא. נעזוב את זה שהיו חסרים לי איורים שילוו את הספר וללא ספק היו מוסיפים לו יותר עניין. לבסוף אני מוצא לנכון להודות לחבר סימניה, רוני שכתב על הספר הזה לפני ובזכותו הגעתי אליו.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על שם שם