עצוב וכואב – מהרגע שהתחלת אי אפשר להניח את הספר (לפחות אצלי זה היה כך).
נכון בהתחלה הייתי בטוח ששוב הסופרת בורחת לפתרון הפשוט ובמקום להתמודד עם הנושא מקלה עלינו ומתרצת את המחלה בשירות הצבאי (כאילו שאין פגועים ללא עבר קרבי). ככה זה בארץ אם היית בסיירת מותר לך כמעט הכל לגנוב להטריד ואפילו להיות חולה נפש.
אבל לא – זה עוד חלק בחייו של עומר – ילד צעיר ומבטיח שמתישהו הלך ודעך לתוך מחלה ללא יחסי ציבור. ולא רק שאין יחסי ציבור מחלה שצריך להחביא מהציבור, מחלה שקשה לציבור וגם למשפחה לעקל ("...המחשבה הרעה על ההקלה הכרוכה במותו"). או כמו שאני הגדרתי פעם מהסיפור האישי שלי (שלמזלי הטוב לא מתקרב בכלל לכאב הזה) – ממקור גאווה למקור לאכזבה
אהבתי שהסופרת הצליחה להתאפק ולא ניסתה לסבך את הסיפור ולהוסיף לו עלילה – אולי רק קצת , כי בסוף אלו החיים, פשוטים ורגילים ורק אירוע אחד גדול ולא צפוי שטורף את הקלפים הופך ומשפיע על כל הקרובים. במהלך הסיפור אתה ממש נקשר לחיים ורותה – גיבורים בעל כורכם. וכן למרות הקרבה של התאומות ברור לך שקשר של הורים זה דבר אחר – משהו גדול יותר וחזק יותר.
העלילה עצמה מתרחשת בדרום אנונימי קיבוץ ליד עיירה לא המדבר הקשוח אלא שולי המדבר –אני עצמי כל כך אוהב את האזור הזה – יותר מאשר הצפון הירוק ו"היפה" עבורי אין יותר תמונה ישראלית מצפון הנגב (כך לפחות אני מיקמתי את זה) כך שהדיסוננס בין הקיבוץ השליו והרגוע עם עץ האשל הספסל ושדות הפלפלים לבין הדרמה המשפחתית שמנסים להשאירה בתחום המשפחה או לפחות להרחיק אותה לתל אביב הרחוקה אך ככל שחולף הזמן אי אפשר להשאיר את זה רק במעגל המשפחתי וההתרחשות זולגת לקיבוץ.
ואחרי הכל בנימה קצת אישית – מפחיד. מפחיד לחשוב איך ללא סימנים מוקדמים או יותר גרוע ממחסור בסימנים זה שהיו סימנים ולא הצלחנו או שלא היה לנו האומץ להתמודד עם הסימנים ולפרש אותם בזמן המתאים כדי לעצור את הנפילה לתהום – ואולי, אולי בכלל אין אפשרות לעצור את הנפילה הזו כי נפש האדם יותר מורכבת ומסובכת ועדיין שום BI או AI לא הצליחו לפצח את התעלומה של הנפש.
ולסיום וללא קשר לספר אמא של חבר אמרה לי פעם בנעוריי - בתקופה הסוערת של הנפש
שאנשים נשרטים הם רצים לרופא – שהנפש מדממת הם מתלבטים\מתביישים אם כדאי לגשת לרופא
אם רק אחד מהקוראים יאמץ את העצה הזו – עשיתי את שלי

סיירת, צבא , טיול למזרח
כל החומרים שגורמים לנו להבין שמדובר על סיפור ישראלי או יותר נכון מלח הארץ

אז להבין שאתה קורא סיפור על צבא שהתרחש בזמן שאתה כבר עברת מזמן את הגיל – אפילו למילואים אתה כבר "זקן" מדי
ובכל זאת עדיין הסיפור הזה מעורר ופורט על מיתרי הקינאה בבחורינו הטובים שבסיירת
אלו שהטיול שלהם לדרום אמריקה (או המזרח) היה טיול אמיתי
אלו שהשירות שלהם היה שירות קרבי אמיתי, סבל גברי מלווה בתהילה
אלו שאחרי הכל מצליחים להתגבר על כל הקשיים ולהוציא ספר יפה שגורם לך געגוע לרגעים היפים של הגיל הכי טוב בחיים (אחרי, אחרי - הצבא....רגע לפני שצוללים לשגרה).

אבל מכיוון שאני כבר לא בן 21 גם לא בן 25 אז מותר לי לקטר קצת
כנראה שהחסרון הבולט הספר – שהוא מפספס את הכאב(ובלי להכנס לפולטיקה, הכאב של שני הצדדים)
אולי כי לא כאב מספיק לסופר, אולי כי כל כך טוב לו עכשיו אז למה להעלות את זה ואולי זה סתם אני הסתום שלא מבין

סוף סוף ספר סיפור - מצטער על גילוי הלב אבל כבר הרבה זמן שספר לא תפס אותי ככה, פשוט סיפור שגורם לך לצלול לתוכו לזנוח הכל ולהתאמץ למצוא את הזמן להקדיש לספר.

אז נכון כנראה שתזמון זה לא הכל בחיים אבל התזמון הנכון עושה את ההבדל - ואין תקופה יותר מתאימה בחיים לקצת יידישקייט מאשר חודש אלול תחילת תשריי עם כל החגים המשפחתיות והזכרונות מהביהכ"ס.

אז יש כאן את כל הדמויות שמצפים לפגוש כאן חזן ורב חייט קצב שוחט וילדים שהלכו (נחטפו) לצבא הצר. והכי חשוב יש סיפור מסע, לא בדרום ארה"ב ולא בדרום אמריקה סיפור מסע בביצות של פולין רוסיה. סיפור שמעביר את העוני והדלות ממש ציור (לא יכול לקבוע אם נכון) של קהילה אחרת בזמן אחר.
וכמו כל סיפור טוב שגורם לך לרצות ללכת בנתיב של הגיבורים גם פה היו רגעים שחלמתי על יום בכרכה בשבילים בין הביצות להגיע בסוף יום עייף ומיוזע לעיירה, להכנס לבית המרזח ולראות את חיילי הצר שותים. להריח את הריחות לטעום את הטעמים הפשוטים.
סיפור של אנשים ולא של קהילה (למרות שברור שאי אפשר לנתק את עצם היות ז'ידם מהסיפור) ונכון שלא כל הקצוות סגורים ולפעמים קצת חסר עומק אבל סיפור טוב מכסה על הכל וגורם לך להאמין ולא לשאול שאלות.
אמנם הייתי מוותר על שיח הסוסים שממש מאכיל אותך באידואולוגיה וקצת לא קשור במיוחד שמתי שהו הגימיק ממצה את עצמו. ובכלל קצת יותר רחמנות על הדמויות כי לפעמים השיפוטיות של הדמויות קצת מוגזמת - אחרי שעבור מעל 150 שנה אפשר להיות קצת יותר סלחננים כלפי הקהילה.... :)
ובנושא האידיאולוגיות אני לא יודע אם מותר לכתוב את זה ואני לא בטוח שזה באמת זה אבל היו קטעים (ולא אפרט מהם ...) שממש גרמו לי להזכר במלכוד 22.

ואם כל מה שכתבתי עד עכשיו לא מספיק חיובי זה פעם ראשונה שיש לי מוטיבציה לקרוא את ש"י עגנון - "אורח נטה ללון"


נ.ב
לאחר שמסיימים לקרוא מומלץ לקרוא קצת על הסופר - כי אותי זה הפתיע (אבל אולי זה רק אני והקבעון המחשבתי שלי)

וואו.....איזו כתיבה.
שלושים עמודים ראשונים כאילו נכתבו עלי......אמנם לא רופא (והפספוס הזה עדיין כואב), לא גורשתי מת"א ולא בדרום.
אבל כן גם אני עם משפחה עבודה וכל אותם הלבטים מחשבות מול הילדים מול האשה לגבי העבודה והילדים, מי לאחשב ניתח ודאג לגבי השקט\רעש ביישנות או מופנמות - הכל כל כך מוכר כתוב כל כך נכון ואמיתי שאין לך ברירה אלא לעצור להרים את הראש לחשוב על מה שקראת ולבדוק איך זה בדיוק אצלך.
וכל ההמחמאות נכתבות עוד לפני שפגשנו את סירקיט (או כמו שבלש המשטרה אומר - סיקריט, וזה מוזר שגם אני כמו בלש המשטרה היית נופל עם השם שלה- ומה זה אומר אם בכלל זה אומר משהו). אותה פועלת זרה ושקופה שנכנסת לסיפור - אבל לא נכנסת בתור האריתראית - פתאום היא מקבלת צורה ואישיות של אשה רגילה, של האשה שיושבת לידך בעבודה או אוכלת בשולחן הסמוך באחת ממסעדות עבדי ההיי טק. אותם רגשות שהיית בטוח שרק לנו ה"לבנים" יש את הפריבלגיה להרגיש - ורגע הסיפור הזה בכלל לא אמין......לא יכול להיות שהיא באמת חושבת כמונו -בכל זאת היא מתרבות אחרת ואולי התקלה זה שאני בטוח שהם הזרים - הם לא כמונו.
הסיפור הזה גורם לך לחשוב. לעצור לקרוא ושוב לחשוב.
ולא רק על האריתראים שחיים בינינו ועל היחס אל הזר - כל זר -כן גם הבדואי עם הגמל. ומי בכלל יותר טוב הבדואי שמתחנף לאדון עבור משכורת הרעב או הבן שלו שמרים את הראש - ולא זה לוקח אותו למקום טוב יותר.

אז כן הבקורת הזאת יצאה מבולבלת - אבל גם הספר הזה קצת בלבל אותי
גרם לי להרים את הראש ולחשוב
אבל שלא תתבלבלו -זה לא ספר כבד זה ספר מהנה שכתוב טוב אבל יש בו קצת יותר מסיפור
אבל כנראה שבכדי באמת להנות מספר - חייבים שבספר יהיה קצת יותר

לבד בברלין זה לא - אבל לא זוכר ספר אחר שקראתי כל כך מהר בתקופה האחרונה.

אני יושב באוטובוס קורא את הספר הפצצות שנופלות על אנגלייה ההרס המלחמה ולא מבין איך אנשים (לא יהודים - פשוט בריטים) הצליחו להחזיק ככה...להמשיך ללכת לעבודה לימודים ובכלל לנהל חיים כשלפתע האזעקה עוצרת את מרוץ החיים - כולם יורדים שוכבים מתכופפים מביטים למעלה לחפש את היירוט או מניחים ידים על הראש וקוברים א המבט באדמה אבל אחרי דקה שומעים את הבום וכולם ממשיכים הלאה (עבודה, לימודים....) ואני קולט שלכל דבר מתרגלים והכל יחסי. ואם פה במרכז אנחנו לא מבינים איך חיים באשדוד - באשדוד בטח לא מבנים את האשקלונים שהם מבחינתם לא מבינים את המטורפים מזיקים וכרמייה......

אפשר לחלק את הספר לשני חלקים - החלק הגרמני והחלק האנגלי.

החלק הגרמני זה החלק שאנחנו בתור יהודים וישראלים מכירים כל כך טוב - החלק שישר נוגע בנו מכאיב לנו. אתה נשאב לסיפור מזדהה עם הדמויות - אותן דמיות יהודיות שלמדנו עליהם בבית הספר, אנשי מעמד הביניים+ בגרמניה שרצו להיות גרמנים אבל הגרמנים לא נתנו להם - ומבין טוב מאוד על מה אנחנו נלחמים ולמה אחרי הכל תמיד נמשיך להתאחד כאשר הצרות נוחתות עלינו.

המעבר לאנגליה שם משנים קצת פאזה - וזה הופך לסיפור התבגרות בצל המלחמה.....כבר לא קשור כל כך ליהודים - פשוט פליטים. אבל כן סיפור מרתק למרות שהמרווחים גדולים מדי - מלחמות מהוות תמיד תפאורה טובה.

התקווה שלנו בתור ישראלים ויהודים - שבסוף יעלו לארץ ואז ייסגר המעגל. זה לא מתרחש לא בגלל שהסופר לא רצה סוף טוב - פשוט כי לנו מנקודת המבט הישראלית זה נראה סוף טוב (אבל כנראה שרק לנו)

ומשהו קטן ואחרון לפני סיום משהו שאני מבין עכשיו. שאני שגדלתי על הסיפורים, שידעתי שלסבתא היו שבעה אחים שלמוכר בקיוסק היה מספר על היד ואמא הקפידה לקנות ממנו כי "הוא עבר כבר מספיק" ברור לי שספרים על התקופה הזאת תמיד יעוררו בי משהו אבל מה לגבי דור ההמשך? צריך להתעקש על זה - או אולי זה רק טוב שהזמן יעשה את שלו?

"ואין כל חדש תחת השמש..." (קהלת)
מצד אחד אופניים מן הצד השני האח הפחות מפורסם של "שלושה בסירה אחת" למען האמת כל כך פחות מפורסם שפעם ראשונה ששמעתי עליו היה שעברתי לידו בסיפרייה. אבל אם כזה ייחוס ובפרט שמשלב טיול אופניים - אי אפשר שלא לנסות.
ולא לא מאכזב....אתה קורא צוחק ונהנה ופשוט לא מאמין - מסתבר שטיולי אופניים זה לא טרנד של העשר שנים האחרונות ומסתבר שכבר אז זה היוה מפלט לחבורת בנים שרצו קצת שקט בשבת בבוקר (והצליחו למפנף את השבת לטיול בגרמניה).
אותם הטיפוסים שמסתובבים היום - מי שיותר רוכב מי שיותר מטפל באופניים והכי חשוב ההבחנה שיש גם את אלה שאוהבים פשוט לקנות אופניים:)
אבל יותא מהסיפור על האופניים זה סיפור על אנגלים ולא סתם אנגלים - אנגלים בגרמניה ובמחשבה שנייה זה לא אנגלים זה פשוט סיפור על אנשים...על האופי האנושי ןלמרות שאחנו נוטים לחשוב שאנחנו כל כך שונים מסתבר שיש גם הרבה דימיון (אחרת לא היינו צוחקים).
כן מפליא כמה הביקורת שנכתבת בספר עדיין רלוונטית (מערכת המשפט, עיתונות, צרכנות ובכלל על החברה) כאילו שום דבר לא השתנה.
אז אחרי כל התשבחות הגיע גם קצת זמן לביקורת.
כן צחקתי כן נהניתי אבל לא יכלתי להשתחרר מן ההרגשה שלא מדובר בסיפור....אין נפח לדמויות אין עלילה סדורה זה יותר הרגיש מעין אסופה של קטעי טור שבועי מעיתון(טור אמיתי וטוב טור מלא אבחנות שלא נאמרות בבוטות. טור שאתה ממתין לו משהו כמו בימים של הטור של עלי מוהר בעיתון העיר -אני לא יכול לחשוב על משהו דומה היום - לפחות לא משהו שאני מכיר) - יש קשר וסדר כרונולוגי אבל זהו. לא נראה לי שהייתי שם לב עם הייתי מקפץ מהפרק הרביעי לשישי(פשוט הייתי מפספס את הקטע המבריק על מערכת המשפט) או אם מישהו היה מוריד את הפרק השמיני או התשיעי.

אבל כמו שכבר כתבתי בהתחלה אין חדש תחת השמש.......אז כמו שהיום יש סדרת סרטי שרק סביר להניח שגם אז רצו לרכוב על ההצלחה ואם כבר נכתב שובר קופות כמו שלושה בסירה אחת חייבים למנף את זה בכדי למכור עוד :)
"הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל הבלים..."

מבט בכריכה מאחור ושוב סיפור על השכן הזקן שעשה מה שלא היה צריך לעשות - ממש לא בא לי לקרוא ספר כזה

אבל בסוף כן יצאתי עם הספר מהסיפרייה ולרגע לא הצטערתי (אולי קצת בהתחלה)
אני לא יכול להגדיר מה בדיוק מיוחד בספר הזה
כי הרבה דברים לא התחברו לי מבחינת הזמנים ,גם הדמויות נראו לפעמים כאילו הוצנחו מלמעלה ולא תמיד הבנתי איך הם הצטרפו למשפחה. ארתור? אלן? אפילו ננסי הקרובת משפחה שגרה כל כך רחוק (איך זה יכול להיות שאני מאבד קשר עם אנשים בנתניה- והם שומרים על כזה קשר ממרחק)
אבל אולי זה מה שיפה בספר לא תמיד הכל מובן ולא כולנו חיים את אותם החיים וכן יש אנשים שחיים אחרת.
אז כן הגיבורה טורחת לספר על המשפחה המיוחדת שלה למרות שכל הזמן עולה לי בראש שהם הכי רגילים בעולם
אבל למרות שהם רגילים לא יכלתי לעזוב את הספר וככל שחדרתי לתוכם כך קינאתי בהם יותר ורציתי להיות חלק מהם
ואחרי הכל - כן מי שארתור ננסי וגינגר הם חלק מחייו לא יכול להיות "רגיל"

ממליץ בחום ולו בשביל העובדה שגם מה שנראה רגיל הוא מיוחד