כשסבתא שלי היתה רוצה לציין רזון מיוחד של אנשים, בעיקר ילדים, היא היתה אומרת "כמו ביאפרה". הייתי ילדה רזה, ואחיותי גם, ולא ממש אהבנו לאכול. לכן שמענו את קללת ביאפרה ממנה לעיתים קרובות למדי. אבל לא באמת ידעתי מה היא. הלכתי עכשיו לידידי צ'טג'יפיטי ולשאלתי מה זו ביאפרה הוא כתב את הדברים הבאים: "ביאפרה הייתה מדינה שהכריזה על עצמאות משאר ניגריה ב-30 במאי 1967, ונקראה הרפובליקה של ביאפרה. היא כללה בעיקר את השטח של קבוצת האתניקו איגבו, שנמצא בדרום-מזרח ניגריה של היום. ההכרזה על עצמאות ביאפרה הייתה תגובה למתח אתני, כלכלי ופוליטי עם הממשלה הפדרלית של ניגריה. הכרזת העצמאות הובילה למלחמת אזרחים נוראית בין ביאפרה לניגריה, שנמשכה מיולי 1967 ועד ינואר 1970. במהלך המלחמה סבלו תושבי ביאפרה מרעב קשה, שנגרם בין היתר כתוצאה ממדיניות ההרעבה של ממשלת ניגריה, והמלחמה גבתה את חייהם של מאות אלפי אנשים, אם לא מיליונים. בסופו של דבר, ב-15 בינואר 1970, ביאפרה נכנעה והפכה שוב לחלק מניגריה. המלחמה והמשבר ההומניטרי בביאפרה הביאו לחשיפה בינלאומית נרחבת ולתשומת לב לנושאים כמו זכויות אדם ואספקת סיוע הומניטרי".
עוד שאלתי האם נכתב ספר פרוזה על האירוכים הללו והנה התשובה: ""חצי שמש צהובה" (Half of a Yellow Sun) מאת הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. הספר, שפורסם בשנת 2006, מספר את סיפורם של מספר דמויות בתקופת מלחמת האזרחים בניגריה (1967-1970)."חצי שמש צהובה" מתאר את האירועים מנקודת מבטם של אנשים שונים: אוגוו, נער כפרי שעובד כמשרת בביתו של מרצה באוניברסיטה; אולנה, אשתו של המרצה; וריצ'רד, אנגלי שחי בניגריה ומקושר למשפחה. הספר מציג את חיי היום-יום של הדמויות במהלך התקופה שלפני המלחמה, במהלך המלחמה עצמה, ואחריה, ומתאר את האתגרים, המאבקים, והטרגדיות שהם חווים. הספר זכה לשבחים רבים על הכתיבה הרהוטה ועל הצגת תמונה מורכבת ואנושית של התקופה והאירועים הקשים הללו. הוא תורגם לשפות רבות ועובד גם לסרט קולנוע בשנת 2013".
בסקירות שראיתי על הספר הזה באתר היו טענות שקצת קשה להבין את העלילה כי מדובר ברקע היסטורי לא מוכר. ובכן, אני לא יודעת, לדעתי זו המטרה או לפחות אחת המטרות של רומן היסטורי - לחשוף אותך לאירועים בצורה מעניינת וכך תוכל בהמשך להגדיל את הידע שלך בנושא באמצעות מקורות מידע אחרים. כמו שאומרים: הטכנולוגיה קיימת. עוד ביקורת היא שהשמות האפריקאים קשים לקריאה, כיוון שיש הרבה דמויות עם שמות כאלה קשה להבחין ביניהן. ועל זה יש לי לומר - תתמודדי. נכון, הנה אפילו שם המחברת "צ'יממנדה נג'וזי אדיצ'יה" הוא קשה להגייה. אז הפיתרון הוא לא להגות אותו אלא למצוא צליל דומה שיזכיר לך על מה מדובר. אם לדוגמה מופיע בעלילה "ננסינאצ'י" זו לא בעיה גדולה לזכור אותה בתור "ננסי" בלבד ולהבין את הקשר שלה. הדמויות העיקריות כבר אמרו - אידנגבו הוא משכיל ניגרי, פרופסור ומהפכן. אולאנה (שם לא קשה בכלל, וגם המשמעות שלו מוסברת) היא בת הזוג שלו. הם גם מתחתנים בשלב כלשהו בעלילה בחתונה שהופכת דרמטית בכורח האירועים מסביב. אולאנה היא בת ל"אוליגרכים" ניגרים, שמנהלים עסקים תוך המון נפוטיזם, שוחד, מסיבות פאר ועוד. הם די מאוכזבים שאולאנה בחרה להתחתן עם פרופסור שלא יכול לתרום כספים או קשרים לעסקי המסחר שלהם. האכזבה הזאת היא כאין וכאפס לעומת האכזבה שגורמת לה קיממנה - התאומה של אולאנה. קיממנה מתאהבת בריצ'רד צ'רצ'יל, אנגלי שבא לאפריקה כדי לחקור מאפיינים של תרבות האיגבו והכלים שהם יוצרים בעבודת כפיים. הוא התאהב בארץ ובבת הארץ וקשר את גורלם יחד. אוגוו, אין מה לעשות, שם קשה. הוא נער כפרי שאידנגבו לוקח על תקן "משרת" כי כך מקובל, אבל הוא מנסה גם לחנך אותו ולתת לו השכלה ראויה. אוגוו מביא בסיפור את האמונות הקיימות בין אנשי שבט האיגבו אליהם הגיבורים משתייכים - הקסמים, הכישוף, העשבים, הדרכים השונות לבשל מאכלים, הנישואים בגיל צעיר ועוד.
מה זה איגבו? שוב שאלתי את החבר שלי, והנה התשובה: "שבט איבו, או בני האיגבו (Igbo), הוא קבוצה אתנית גדולה במערב אפריקה, בעיקר בניגריה. הם מתגוררים בעיקר בדרום-מזרח ניגריה, באזור המכונה "ארץ האיגבו". האיגבו הם אחת משלוש הקבוצות האתניות הגדולות בניגריה, לצד היורובה וההאוסה-פולאני. בני האיגבו מדברים את שפת האיגבו, שהיא אחת השפות המרכזיות בניגריה ויש לה דיאלקטים שונים. האיגבו ידועים במערכת חברתית מפותחת הכוללת מסורות, פולחנים דתיים וקהילות חקלאיות. יש להם מסורת עשירה של סיפורים עממיים, ריקודים, מוזיקה ואומנויות. החברה של האיגבו היא מסורתית ומתבססת על מבנה חברתי של קהילות כפריות. הם ידועים גם בכישורי המסחר והיזמות שלהם. באזורים העירוניים הם פעילים בתחומים שונים כמו עסקים, פוליטיקה והשכלה. לפני הגעת הנצרות, הדת המסורתית של האיגבו כללה אמונה באלים מקומיים ובכוח העליון הנקרא "צ'י". כיום, רוב האיגבו הם נוצרים, בעיקר קתולים או פרוטסטנטים. בני האיגבו שיחקו תפקיד מרכזי במאבק על עצמאות ניגריה ובאירועים שלאחריה, כולל הכרזת עצמאות ביאפרה ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה (1967-1970). תפקידם במלחמת ביאפרה: האיגבו הם אלו שהובילו את הכרזת העצמאות של ביאפרה מתוך רצון ליצור מדינה נפרדת שתגן על האינטרסים שלהם. המלחמה נגמרה בתבוסה ובסבל רב עבור הקבוצה האתנית, אך היא השפיעה באופן עמוק על הזהות והפוליטיקה של האיגבו בניגריה.
אז הנה, אתם יודעים, ועכשיו אפשר להמשיך הלאה:
לקחתי את הספר מפרוייקט "סיפור חוזר",שם הוא היה וחזר, ואת זה אפשר לראות משתי המדבקות שנמצאות על הכריכה. בפנים יש חתימה של "מישל זוהר". ההוצאה היא מחברות לספרות, ובדש הספר יש המלצה ל"ספרים שראו אור לאחרונה" בהוצאה - ובהם המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, התוכי של פלובר ובריחה של אליס מונרו. אלה ספרים שקראתי לפני כחמש עשרה שנה, מה שקצת מרמז על הגיל של הספר. עם זאת הוא נראה כמעט חדש, אולי כי לא באמת טרחו לקרוא בו. כריכת הספר היא וריאציה על הדגל של מדינת ביאפרה שכמעט ולא התקיימה - פס אדום, פס שחור, פס ירוק, ובמרכז חצי שמש צהובה. זה כמובן גם מסביר את שם הספר. העלילה נעה לסירוגין בין שנות השישים המוקדמות, זוהי ניגריה, ובין שנות השישים המאוחרות בביאפרה תוך מלחמת אזרחים ורעב שהולך וגדל. אידנגבו משמש בתפקיד וציר מרכזי באירועים הפוליטיים אבל הוא דמות משנה בספר. בעוד ההורים של אולאנה בוחרים לעזוב את המדינה עם הנכסים הניידים שלהם ולחיות בנוחות הבטוחה של אנגליה, ריצ'רד בוחר להישאר, בהתחלה בתקווה שהמחקר שלו יתפרסם, אחר כך מתוך כתיבה של ספר אחר המתעד את האירועים הפוליטיים, ולבסוף מתוך הזדהות עמוקה. הבחירה של המחברת לדלג הלוךוחזור בין תקופות היתה לי קצת קשה, אבל אני מבינה את הרצון שלה לייצר קצת מתח - מי זאת הבת של אולאנה ואינגבו? איך הגיעה אליהם? למה הם קוראים לה "בייבי"? וכך הלאה. אני מודה שהספר הוא קצת ארוך מדי, היה אפשר לערוך אותו טוב יותר ולקצר בכמה עשרות עמודים, אבל חוץ מזה הוא מעניין.
