ספר בסדר

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 13 באפריל, 2021
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
#
"עין תחת עין" הוא ביטוי תנכי עתיק המופיע במקרא פעמיים. הוא מנסח את הכלל לפיו אנו פועלים גם היום. עונש שוה-ערך למעשה הכרחי כדי שכללי החברה יפעלו. יש מתימטיקה סבוכה המתרגמת פגיעה לעונש ראוי. כל מערכת הענישה שלנו בנויה על ההנחה שהפושע יפחד מספיק מהעונש ובזכות הפחד – אם לא המוסר – יימנע מלפשוע.
אומרים שמי שמנסה שוב ושוב את אותה פעולה ומצפה לתוצאה שונה הוא אוויל. מבחינה זו החברה שלנו היא אווילית. כי אלה שהעונש מפחיד אותם – הם אזרחים שומרי חוק, בדרך כלל. הפושעים האמיתיים – במיוחד בעלי האמצעים החומריים וההשפעה הגדולה – אינם מפחדים מהעונש. הם קוראים תיגר על החוק ומפחידים את שומריו. הם אינם בוררים באמצעים ואינם נרתעים מפגיעה חמורה בחפים מפשע, והחוק ושומריו נראים עלובים יחסית אליהם. ברור שהחוק אינו מצליח להגן על האזרחים החפים מפשע מפושעים נחושים וחסרי עכבות ולמעשה פעולת אוכפי החוק מסתכמת בענישת הפושע בדיעבד ולא בהגנה על הקורבן שהוא כבר ז"ל.
הספר הזה הוא מז'אנר המרדף להבאת הפושע למשפט ולתשלום על פשעיו. אין פה תעלומה – הפושע הוא איש מאפיה החסר לחלוטין מה שאנחנו קוראים מצפון. הוא עתיר פשעים ומשופע בכסף ובהשפעה. פשעיו ידועים ואפילו אפשר להוכיחם. הרודף אחריו הוא סוכן אף.בי.איי שהקדיש שנים מחייו כדי לתפוס אותו ולהעמידו לדין.
הפושע, מצידו, מוכן לעשות הרבה מאד כדי לא לשבת בכלא. הוא אינו יושב בשקט ומאפשר לרודפיו לצוד אותו. הוא מוכן לשלם בהרבה נרצחים חפים מפשע כדי להשיג את מטרתו שהיא להיות חופשי (להמשיך במעשיו) ולהעניש את אלה שרצו לעצור אותו.
חלקו האחרון של הספר קלקל עבורי את הרושם הטוב שהיה לי עליו. אם חלקיו הראשונים היו מאוזנים, יחסית, בין מפלצתיות התנהגותו של הפושע, משמעות פעילותו עבור אזרחים בלתי מעורבים, המאמץ הסיזיפי של רשויות החוק להביאו למשפט (מאמץ שגורם לעתים קרובות עיוות צדק כדי לתגמל עדים על עדותם) חלקו האחרון של הספר, ששמו אינו קשור כלל למסופר בו, עובר למחוזות ה"לא ייאמן". הוא הופך את ההתמודדות מול הפושע ל"דו קרב בצהרי היום" ואתם יודעים איך זה נגמר שם... גם ישראל מוזכרת בסיפור, איזכור שבדרך כלל מעצבן ודוחה אותי, כי הדימוי שלנו בעיני קוראי הספרים הלא-ישראלים הוא כל מיני מוסדות אפלים ואנשים מפוקפקים המוצאים בה ארץ מקלט. החלק הזה גרע כוכב מדירוג הספר.
בתור ספר שנאסף מהספסל המניב שלי אפשר לומר ששלושה רבעים ממנו היו סבירים עד טובים. אני חושבת שזו תשואה נאותה בהחלט, בעיקר נוכח ההשקעה... אם תמצאו אותו על ספסל - איספו אותו. אפשר בהחלט לקרוא ואפילו להנות.
1/2
23 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה, רץ.
הפסוק, כלשונו, מופיע בשמות כ"א, כ"ג-כ"ד ובויקרא כ"ד, י"ט-כ. אני מבינה את הצורך להרחיק מאיתנו את הגישה הנתפסת אכזרית ולהפוך את ההיסטוריה שלנו לאנושית יותר. אבל רועי הצאן המשוטטים, אבותינו, התייחסו בחומרה לניסיונות גניבה או חדירה לטריטוריה שלהם. קרבות רבים - מדווחים ולא מדווחים - קרו בתקופת התנ"ך ומי שנתפס - דמו בראשו. |
|
רץ
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
עין תחת עין - מתאים יותר לחקי חמורבי - היהדות המירה בהדרגה את הסמטריה הלא אנושית - לעונש חלופי אבל הרעיון הוא לא הרתעה, אלא היות האדם קדוש - בצלם אלוהים - ומי שפוגע בצלם אלוהים חוטא.
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
אני לא מאשימה את המשטרה.
למרות שלפעמים יש למשטרה כוונות טובות, בעיקר בהצהרות. מבחינת ביצועים - היא לרוב לא מספקת את הסחורה, לא מבחינת הגישה לאזרחים ולא מבחינת תוצאות. יש משטרות גרועות ממנה, אך אוי לגוף שמה שאפשר לומר בזכותו הוא שיש גרועים ממנו... |
|
בת-יה
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
גם כשהמשטרה מתעניינת זה לא ממש עוזר ...
לדוגמא, לפני כשבועיים (?) פוצצו בלילה ביתן של תחנת מוניות בדיוק מול הבית שלי. (אני אפילו לא יכולה לתאר את קול הפיצוץ והבהלה שלי) השוטרים הגיעו, בדקו כל הלילה, ומה... אתמול פגשתי את אחיו של בעל התחנה (עבדנו באותו מקום כ-12 שנים) ומפני שאת אחיו, בעל התחנה, כבר ניסו פעם לחסל (הטמינו לו באוטו פצצה וכתוצאה מכך הוא איבד חצי רגל) שאלתי אותו מה המשטרה עושה עם מה שקרה. והוא ענה לי שאפילו אחיו לא רצה לדבר איתם. הוא טוען שיטפל בזה לבד, כי הוא יודע מי זה. (דרך אגב, זה לא חדש שהאח הזה מסובך עם עבריינים) ומכאן, אני חושבת שלא תמיד אפשר להאשים את המשטרה. אם אף אחד לא רוצה להעיד או לדבר, אין להם ממש מה לעשות. |
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה, בת-יה.
אם מטרתך בהנחת הספרים על הספסל היא שאנשים יקראו אותם - ברור שהשגת אותה. לא סביר בעיני שמישהו יקח ספר מספסל אם אין בכוונתו לקרוא אותו. גם פה הספרים (ועוד חפצים שאנשים מניחים על הספסל) נעלמים תוך פחות משעה. בדקתי (-: יכול להיות שהצדק איתך והפשיעה בחברה הערבית הישראלית מקורה בכמות כלי הנשק. אבל הנכונות לקחת חייו של מישהו, היד הקלה על ההדק, מרמזים, לדעתי, על כעס עצום שצריך להתפרץ למקום כלשהו וכרגע הוא מתפרץ כלפי פנים. יש לי הרגשה שהמשטרה פשוט לא מתעניינת בנושא מספיק (שיהרגו אחד את השני, מה'כפת לנו) אבל אפילו אם נזנח את הקטע המוסרי ונתייחס רק לנושא הפרקטי - כשהזרם העצום הזה יטביע אותנו יהיה מאוחר מדי, אני חושבת. |
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה, פרפ"צ.
מבחינת עבריינות - יש סיבות מגוונות לעבריינות, לא רק עוני. למעשה עבריינות אידיאולוגית - כמו של אוסמה בן לאדן - קטלנית לא פחות ואפילו יותר מעבריינות של עוני. לגבי חומרת הענישה - מעבר למה שעניתי לPulp_Fiction - הניסיון מלמד שענישה חמורה אינה מפחיתה עבריינות. שוב הדוגמה שלי היא ארה"ב בה יש עונש מוות וכליאה קשה מאד, ואין בה פחות עבריינות, להיפך. לגבי עונש מוות אני שוללת מכל וכל (בערך כמו "עין תחת עין" המתקיים במדינות מוסלמיות שחוקי השריעה תקפים בהם) כי אי אפשר ליישב ציווי כ"לא תרצח" ולאפשר רצח בחסות המדינה. וזה עוד לפני שבדקתי את כמות הטעויות שבארה"ב, לדוגמה, היא גבוהה מאד וזו טעות שאי אפשר לתקן. |
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
Pulp_Fiction, אנחנו מחונכים להעניש על עבירות.
הרבה פעמים הדיון היחיד שמתקיים הוא, האם העונש קל מדי או קשה מדי. לרוב אין דיון האם העונש יעיל, משיג את מטרתו או סתם מענה את הנענשים ומעמיס על המערכת. איזה עונש ישיג את מטרתו כשהאשם רצח? ואיזה עונש - אם בכלל - ישיג את מטרתו כשהאשם מעל בכספים (או השתמש בידע שהיה לו והיקנה לו יתרון) אני לא מערערת על עצם קיום העונש אבל לדעתי העונשים שאנחנו נותנים מחטיאים את המטרה. לפעמים כי אנחנו לא ממש יודעים מה המטרה - למנוע פשעים לעתיד? לרפא את החולה? להגן על אלה שלא פשעו? להערתך לגבי קיפוח - קיפוח אינו מקביל לעוני. להגיד שאין קיפוח כי ערבי חי ברמת חיים גבוהה - זה לעקר את הנושא. קיפוח משמעו שאתה מרגיש שאתה מקבל פחות ממה שמגיע לך, בגלל סיבה לא רלוונטית. יש אנשים, גם יהודים בפריפריה שלנו, שחיים ברמת חיים גבוהה מאד. והם יכולים להרגיש מקופחים. |
|
בת-יה
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
ועוד משהו, בעקבות השיח כאן על הרציחות בחברה הערבית. אמר לי, לפני כ 5 שנים, ערבי שגר באידנא
שהסיבה שיש פחות רצח בשטחים היא בגלל הפחד של רוב האנשים להחזיק נשק. כי אם משמר הגבול שומע שיש לך נשק, הם מיד פורצים לבית, בדרך כלל באמצע הלילה ועושים חיפושים, ולא רק שזה לא נעים למשפחה, הם גם עוצרים מיד את כל המשפחה בלי חשבון. אז רוב האנשים מעדיפים להישאר בלי נשק ולחיות בשקט. וזה לא קורה פה בארץ, ככה שכל אחד יכול לצבור כמה נשק שהוא רוצה. |
|
בת-יה
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
מטרותיו? באמת לא מובן ? אז ככה: בראש ובראשונה זה ספסל של תחנת אוטובוס - אז המטרה הראשונה מובנת.
המטרה שלי, ואולי השניה של הספסל הזה -:) היא שנוסעים או סתם הולכי רגל יקחו את הספרים שאני מניחה על הספסל הזה, אחרי שסיימתי לקרוא, והגעתי למסקנה שאין לי סיבה לשמור את הספר אצלי. האמת היא שבדרך כלל הספרים נעלמים תוך חצי שעה - שעה, אבל לא תמיד ברורה לי הסיבה שבגללה הם נלקחים. אז הנה, אם את קוראת אותם כנראה שעושים זאת גם האחרים. |
|
מוריה בצלאל
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
יעל, טוב ששאלתי, תשובתך הורידה לי מעט מהספר.
|
|
פרפר צהוב
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
אני לא בטוח אם חומרת הענישה לבדה מספיקה כדי להוריד את הפשיעה, אבל היא כנראה חיונית.
רמת הענישה בישראל היא מגוחכת במקרים רבים. על העלמת מס של מיליונים משתחררים תוך כמה חודשים, כפי שאנחנו רואים במקרה של משפחת רפאלי. האכיפה בנוגע למקרי אלימות רחוקה מלהיות מספקת, גם מבחינת חומרת העונש וגם מבחינת שיקום האסיר.
אני לא בטוח אם תסכול מהעוני היחסי הוא הגורם לפשיעה - אוסאמה בן לאדן לא היה עני במיוחד, נוטלי שוחד למיניהם הם לא תמיד מדלת העם. נראה שעניין חשוב לא פחות מחומרת הענישה הוא הלגיטימציה שהחברה נותנת לעבריינים והסלחנות שהיא נוהגת בהם. אם מראיינים עבריינים מורשעים בתקשורת כאילו הם סלבריטי, נותנים לעבריין מורשע לחזור לכסא של שר, אזרחים יכולים לקלל שוטרים ולאיים עליהם והציבור מקבל את זה כהתנהגות סבירה, כאן מקור הבעיה. גם רצח על כבוד המשפחה מתקבל בהבנה בחברה הבדואית. העונש ההולם על רצח במרבית המקרים אמור להיות עונש מוות, אבל הבעיה העיקרית איתו הוא שאפשר לעשות טעויות או אף לנצל את עונש המוות לחיסול חשבונות עם יריבים. |
|
Pulp_Fiction
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
זה מעניין מה שכתבת.
אני רואה דווקא הרבה ביקורת ציבורית על מערכת המשפט והפרקליטות בעניין קלות העונשים בתחומי עבירות המין, השחיתות, האלימות, התעבורה, מה לא.
לגבי ערביי ישראל אני חושב שאין קשר בין שני הנושאים. נכון שקיים קיפוח (לא בכל מקום) אבל השאלה עד כמה הקיפוח הוא קשה נתונה לדיון.למשל רוב עמיתיי הערבים נהנים מרמת חיים גבוהה יותר ממני. ובכל אופן מי שנפגע שם מאלימות ורצח במקרים רבים הם אנשים מצליחים כמו מנהלים או אנשי עסקים משגשגים או בני משפחותיהם. ואגב זה כבר מזמן זלג. |
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה, Pulp_Fiction
יש תזה הגורסת שהחרפת העונשים תגרום להפחתת הפשיעה. אני קרימינולוגית קטנה מאד אבל אם לקחת את ארצות הברית - בה יש עונש מוות ועונשים חמורים נוספים - נניח החמרה על העבירה השלישית של האדם - התזה הזו אינה מוכיחה את עצמה. ההבדל ביןרמת הפשיעה בישראל וברשות נראה לי שייך לתחום התסכול. ערביי ישראל חיים לכאורה ברמת חיים גבוהה מערביי השטחים. אבל הם מקופחים קשות לעומת האוכלוסייה הכללית בעוד ערביי השטחים חיים באופן דומה לאוכלוסייה הכללית. עוני ותסכול מעוני אינם עובדה אובייקטיבית. עוני הוא סטטיסטי - מצבך לעומת אחרים. שם אני רואה את הסיבה לתסכול המתפרץ בחברה הערבית, הפוגע בינתיים רק בה (מטעמי שימור עצמי) אבל תהיה בטוח שהוא יזלוג ויפגע גם בחפים מפשע יהודים. |
|
Pulp_Fiction
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
יעל, הביקורת מנומקת היטב.
עמית ערבי בעבודה שהתייאש מהרציחות בחברה שהוא חי בה ומסרב להטיל את האשמה רק על משטרת ישראל, אמר שברשות כמעט ואין רצח פלילי על כלום כמו בחברה הערבית בישראל. לטענתו זה כך מכיוון ששם הרוצח מוצא להורג ומשפחתו מגורשת מכפר מולדתה. אז כנראה חומרת העונש בכל זאת מרתיעה.
ואני גם לא חושב שפושעים לא מפחדים מהדין, רובם המכריע כן מפחד,גם אם מרשה לעצמו לקחת סיכונים. והאם יש אלטרנטיבה לענישה? |
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה, מוריה.
נגעת באחד מכשלי הספר. הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי הסוכן. הוא מן הסתם מעצים את מפלצתיותו של הפושע והופך את עצמו לחיובי יותר. השיטה הזאת לא מאפשרת כתיבה טובה של דמויות. |
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה בת-יה.
ומטרותיו הן? |
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
תודה רבה, חני.
זה באמת כייף גדול. |
|
מוריה בצלאל
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
האם הספר כתוב מנקודת מבטו של הסוכן או של הפושע?
|
|
בת-יה
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
תודה yaelhar. את ההוכחה שלי לכך שספסל הספרים שלי מניב את מטרותיו.
|
|
חני
(לפני 4 שנים ו-4 חודשים)
כיף גדול זה ספסלים מניבים.
תודה.
|
23 הקוראים שאהבו את הביקורת