ביקורת ספרותית על קנאת סופרות מאת מאיה ערד

---

"עינב עינב, לכי תחזרי אל המושב עכשיו, אני לא מקנאה, לא זה לא המצב - העיר הזו קטנה מדי לשתינו..." (ג'ין בורדו)
חשבתי על השיר הזה היום, כשיר שעל אף המוזיקה הקלילה מציג נושא קשה של שנאה וקנאה.
וגם חשבתי, כסופרת - איך לכתוב את הביקורת הזו בלי שזה יהיה אישי. כי אני לא מקנאה וזה לא המצב, פשוט שאם את כסופרת בהוצאה גדולה פוסלת סופרים עצמאיים אז...
אבל הקדמתי את המאוחר.
הספר הזה בתחילתו היה אחד האהובים עלי.
היה בו משהו שחסר מאוד בספרים של היום - מודעות עצמית.
הסתכלות על עצמך מבחוץ וראיית החסרונות, והצגתם בדרך של הומור או של חמלה. אי אפשר לכתוב דמות עם מודעות עצמית או הומור עצמי אם אין לך את זה ככותב.
אם אין לך מודעות אתה תנסה פשוט להלביש לדמות את מה שאתה היית אומר - כי ברור לך שהדעה שלך היא משהו שהעולם לא יסתובב בלעדיו.

זה קצת עצוב וקצת מצחיק לראות חוסר מודעות, אבל בספר הזה - שהתחיל עם מודעות עצמית וקרס לתוך עצמו (אין לי הגדרה יותר טובה)
אין גם את ההנאה של לומר לעצמך "הייתי כותב את זה יותר טוב."
אין ספק בכישרון הכתיבה של מאיה, היא הדגימה את זה מעולה בתחילת הספר... ואז - או שהרימה לקורא יותר מדי גבוה להנחתה או שכתבה ספר מושלם! אך באמצע העריכה שלו פגשה חברה שאמרה לה - "את מעל גיל ארבעים וכתיבה קלילה לא מתאימה לך" (אשכרה יש שיחה כזאת בספר...)
ואז היא הייתה צריכה למצוא תירוץ לכתיבה הקלילה שכבר הייתה עד פה, והכניסה אותה כדוגמא לקורא : מה *לא* לעשות.

בכל אופן, מרוב נזפנות חמורת סבר לא רואים את היער, והסיפורים של הדמויות השונות שזורים ומלופפים אחד בתוך השני עד כדי כך שלא מאפשרת לקורא שום הבנה מה הסיטואציה בין דמות לדמות והאם כדאי להמשיך לקרוא. אני לא בטוחה שגם הכותבת הבינה עד הסוף מה רצתה לתת לקורא, אבל זה דבר שלפחות העורכת הייתה אמורה לעלות עליו ולהבין -
אחרת מה היוקרה של הוצאה גדולה, אם לא בהבאת משהו משובח יותר לקורא?...
שוב אני מקדימה את המאוחר.
הספר נתן לי הרגשה שאת כל התכנים שהיו באמת מגניבים ומאיה יכלה לשתף את הקוראים בהם היא החליטה לשמור לעצמה, מסיבותיה שלה. הניצבים בסיפור היו כל כך מעניינים שהתבאסתי שלא ממשיכים איתם, ממש כאילו הם הופיעו כדי לעצבן בהיעלמותם. אך כנראה שזה חלק ממנגנון ה"אם לא תישבעו לי אמונים ותעברו מבחנים לא תתקבלו לחבורה שלי..." לגיטימי, גם ממש לא בטוח שאהיה מעוניינת.

ובמאמר מוסגר - אולי אני מדמיינת, אבל נראה לי שמה שהכותבת באמת רצתה להגיד הוא משהו אחר לגמרי ממה שכותבת בהוצאה גדולה אמורה להגיד.

הדמות הראשית ממש פוסלת וקוטלת את כל עניין הספרות העצמאית, מה שגורם לי לחשוב שהקנאה היא של *הסופרת עצמה* שהתקבלה להוצאה הגדולה, היא ולא אחרים. אך עכשיו כשהיא כבר "שם" - יכול להיות שאולי אולי מבפנים זה נראה אחרת, זה סוג של כלוב זהב להיבחר...

אני כותבת לא כותבת כי נבחרתי, אני כותבת כי בחרתי. כי אני מאמינה בזה, מאוד פשוט!
לא מעניין אותי פרס ספיר (שהגיבורה אובססיבית אליו), ובכלל לא מעניין אותי מה יגידו כל בעלי השם והתארים בתחום הכתיבה.
מעניין אותי שהקהל שלי נתרם!!!
מעניין אותי שאנשים אמרו "אהבתי את הספר", שמתייעצים איתי על דברים, שזה פותח דיונים...

ואני קוראת לכל החבר'ה הצעירים שדיברתי איתם פה וסיפרו לי שהם כותבים - צאו מהמגירה.
אם יש לכם משהו טוב אל תסתירו אותו מאנשים שיכולים להיתרם, קל להגיד אך קשה לעשות, אך משתדלים.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על קנאת סופרות