• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מאת מיכאיל בולגקוב

הביקורת של חיים דגן

תמונה של חיים דגן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מאת מיכאיל בולגקוב

הביקורת של חיים דגן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של חיים דגן
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:1999
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
קובי ראובן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 שנים

“קל לקריאה ומאד משעשע. להשלמת ההנאה והבנת הקשר של סיפור ישו הנוצרי המשולב בספר אני ממליץ להקשיב להנר”

34/114
ביקורות על האמן ומרגריטה
הבאה
תנחום
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•1 דקות קריאה

ספר נפלא. הכרתי אותו בשנות העשרים במהדורה הקודמת וגם במהדורה המחודשת עם התרגום של קריקסונוב. מהדורה שמשלימה את מה שהצנזורה הסתירה משום מה בגרסה הקודמת.
יש סופרים המפליאים לספר לנו סיפור אהבה, יש הממריאים בעולם הפנטזיה ויש המביאים לנו מחקר היסטורי בשפה קולחת.
בולגקוב הצליח לשלב את שלוש הסוגות ברומן נפלא ועב כרס שנקרא בנשימה עצורה. יש לו לבולגקוב יכולת סיפורית נדירה, הקורא יכול לחוש את החום הירושלמי בבית הדין של פונטיוס פילאטיס, את התיאטרון ושטרות הכסף העפים מעל אזרחי מוסקבה ואת אהבתם הבלתי אפשרית של האמן ומרגריטה.
על אף אורכו וכובדו (מדובר בספר של מעל שש מאות עמודים) הספר זורם וקולח. הצלחתי "למכור" אותו גם לצעירים...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של חני
חני
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של מורי
מורי
תמונה של גדי
גדי
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
ע
עמית לנדאו
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
8קוראים|גיל ממוצע58|25%נשים

על המבקר

תמונה של חיים דגן

חיים דגן

חבר מזה 12 שנים
37 ביקורות•176 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•פילוסופיה - כללי
תמונה של חיים דגן
חיים דגן
חבר באתר מזה 12 שנים
ביקורות37
לייקים שקיבל176
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת5ספרות מקורית5פילוסופיה - כללי2

דיון על הביקורת

5 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

למרות שקראתי עד הסוף (גם את השטן ממוסקבה)

לא הצלחתי להבין את גדולתו. לא התלהבתי מהסיפור ולא מהמטפורות, לא התפעלתי מהפנטזיה ולא מהקישור לצליבת ישו, לשטן ולחבורתו. אני מעריכה מאד את אלה שמצאו בו את מה שאני לא מצאתי.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

והנה כאן בולגקוב לא הצליח לספר סיפור ראוי.

מורי
מורי•לפני 5 שנים

בהחלט מובן, נצחיה.

נצחיה
נצחיה•לפני 5 שנים

לא הצלחתי להשלים את הקריאה שלו, למרות שניסיתי כמה פעמים.

ע
עמית לנדאו•לפני 5 שנים
ספר נהדר, וגם מצחיק נורא.
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של חיים דגן

לקסיקון דביר - עולם הדתות

לקסיקון דביר - עולם הדתות

שונים

לקסיקון הדתות מקיף את ההיסטוריה של הדתות המוכרות בעולם ונכתב על ידי כותבים רבים, בעלי שם בתחום.
מדובר בספר אנגלי במקורו. לא נכתב מי ערך את המהדורה העברית ומי תרגם (גם ג'מיני לא הצליח לעזור בנושא).
דפדפתי במספר ערכים ונהניתי לראות שמדובר בלקסיקון מעולה.

אתמול•
★★★★★
•חיים דגן
חוויה יפנית

חוויה יפנית

שפרה הורן

שפרה הורן מספרת את החויה היפנית שלה, ברגישות ובהומור האופינים לה. יש מדריכי טיולים שנועדו להסביר איפה קורה, מה ומתי ויש ספרי מסעות המשתפים חוויות ומאפשרים לקורא לחוש את החוויה המקומית.
הספר יצא לאור ב-1992 כך שעדכניותו להיום 2024 מוטלת בספק.
מזכיר בהקשר זה את ספרו של בן-עמי שילוני: יפן במבט אישי. אותה סוגה אך מזוית הראיה של מי שמכיר את יפן מלפני ולפנים.

לפני שנה•
★★★★★
•חיים דגן
תולדות האדריכלות

תולדות האדריכלות

זאב הר-טל

ספרו של זאב הר-טל סוקר את האדריכלות מימי קדם ועד ימינו (הספר יצא לאור ב 1972). הוא מייחד חלק מהספר לאדריכלות באיסלאם, ביהדות, במזרח ובדרום אמריקה.
התמונות בספר הן שחור לבן ובאיכות בינונית (בציפיות שלי). מדובר במעל 100 תמונות שעל אף ההסתייגות, מאפשרות הצצה והבנה טובות יותר של הכתוב.
ממליץ למי שמתיירים בעולם ורוצים להבין קצת יותר את הרקע הארכיטקטוני של מה שהם רואים, לעיין בספר.

לפני שנה•
★★★★★
•חיים דגן
כאשר העבודה אוזלת לחברת העבודה

כאשר העבודה אוזלת לחברת העבודה

יוהנו שטראסר

יוהנו שטראסר מתייחס לחברת השפע בה אנו חיים, חברה שבה העבודה אוזלת. המערכת של ייצור בעזרת הון ועבודה כוללת פחות צורך בעבודה אנושית. הוא מכיר בכך שהפיתרון החברתי הפשוט הוא לתת למכונות לעבוד ולתת לאדם לעבוד פחות. פתרון שהציע ברטראנד ראסל (בשבח הבטלה) כבר בתחילת המאה ה-20. כנגד שאיפה זו עומד ההון, הקפיטל שמקדש "צמיחה". אנו צריכים כלכלה שתשתחרר מכבלי הקפיטליזם ותשאף ליצירה חופשית.

לפני שנה•
★★★★★
•חיים דגן
יפן במבט אישי

יפן במבט אישי

בן-עמי שילוני

ספר נהדר של בן-עמי שילוני על יפן הכולל חוויות אישיות משהותו שם לאורך השנים כאיש רוח מוערך, כנוכרי דובר יפנית וכשגריר לא רשמי של ישראל.
שילוני מנסה למצוא נקודות המקשרות בין יפן לישראל באספקטים תרבותיים והיסטוריים. מודה שאישית אני חש שוני משמעותי ושרשי בין התרבויות.
הספר קריא מאוד והעובדה שיש (מעט) הערות ובבליוגרפיה לא פוגמות בהנאה.
הפרק האחרון עוסק בביוגרפיה האישית של שילוני והקשר שלה ליפן. לטעמי הפרק תורם לא רק להכרת המחבר אלא גם להבנת הקשר הבלתי אמצעי שלו עם יפן ועם תלמידיו הרבים.
הספר יכול גם לשמש כמדריך נסיעה לתיירים היוצאים לבקר ביפן. מדריך היסטורי ותרבותי.

לפני שנה•
★★★★★
•חיים דגן
ין!

ין!

דניאל בורסטיין

ספר קלאסי. לא במובן של הניתוח הכלכלי אלא בכמה זה מסוכן לנבא מגמות בעולם משתנה. הברבורים השחורים של נאסים טאלב הם המציאות.
דניאל בורסטיין מניח שהמאה ה21 תהיה המאה היפנית (הספר נכתב ב 1988).
כשהוא כתב את הספר, יפן נראתה בהחלט בעלת עתיד גלובלי מזהיר אבל אז החל העשור האבוד של הכלכלה שלה. התקופה שהחלה בהתנפצות בועת הנדל"ן ומערכת בנקאית חלשה שאינה יודעת להתמודד איתה.
עדיין, הכלכלה שלה היא הרביעית בגודלה בעולם אך קשה יהיה להגדיר את המאה ה 21 כ "יפנית".
הספר מנתח את הכלכלה בפן העסקי ולא לוקח בחשבון אספקטים חברתיים (הזדקנות האוכלוסיה) ותרבותיים.
הניתוח הוא בעיקר של כלכלות ארה"ב ויפן תוך התעלמות מסין לדוגמה.

לפני שנה•חיים דגן
מול אתגרי התקופה : שיחות על היהדות

מול אתגרי התקופה : שיחות על היהדות

יהודה לוי

פרופסור יהודה לוי עוסק במדעים המדויקים ובמחשבת ישראל. הספר הזה (שקיבל הסכמה מהרב עובדיה יוסף) עוסק ביהדות הדתית המודרנית ובודק בה אספקטים לאומיים וחברתיים. מהי מדינת ישראל עבור יהודי דתי? יחס לגוי ועוד.

לפני שנתיים•חיים דגן
נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

נהנתי מאוד מהכתיבה הקולחת והמסרים שמלווים את החברה שלנו לעיתים גם עד היום.
מעבר לפן האוטוביוגרפי של אלי עמיר, הסיפור מגלה לנו את נורי. נער מוכשר, חרוץ ונאמן באופן חריג, שנקרע בין תרבויות, בין זהויות, בין המערב למזרח.
מעניין היה לקרוא גם את הסיפור של אחיו ואחיותיו. איך הם בנו את עולמם בארץ החדשה. בארץ הקוסמת אך גם מתנכרת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חיים דגן
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

נזכרתי בספר בגלל האספקט הבדיוני - האקטואלי שהספר מעלה.
ביידן והצוות כנראה קרא את הספר וזו הסיבה ששלח את נושאות המטוסים כבר במערכה הראשונה כדי למנוע את הצטרפות חיזבאללה מהצפון ולנסות למנוע את הכאוס בסדר העולמי עוד לפני שהוא מתגבר.
מעבר לאקטואליה, מישקה בן דוד כתב עוד ספר מתח גיאופוליטי מעולה. מומלץ בחום.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חיים דגן

ביקורות נוספות על "האמן ומרגריטה"

האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

אני לא אכתוב סקירה על "האמן ומרגריטה", אלא על חווית הקריאה שלי בספר.
את "האמן ומרגריטה" ואת "השטן במוסקבה" (הגרסה המצונזרת והמקוצרת שהוברחה בסוף שנות השישים למערב) קראתי שבע או שמונה פעמים, ואני נשבעת בזאת שאני לא מגזימה. אילו יכולתי לצרף כאן תצלום של העותק האומלל-למראה שברשותי, היתה זאת עדות נאמנה. אף על פי שעל המדפים של ספרייתי המטופחת והמפוארת יש כל-כך הרבה ספרים שעוד לא קראתי בפעם הראשונה, פעם בכמה שנים האהבה שלי לספר הזה גוברת על יסורי המצפון ואני קוראת אותו שוב. בכל פעם מחדש אני חושבת לעצמי שכנראה בולגקוב באמת מכר את נשמתו לשטן, כי בכל קריאה אני מרגישה שאני קוראת ספר קצת שונה ומגלה בו דברים חדשים.
הפעם האחרונה (בינתיים) שקראתי את הספר, היתה המיוחדת מכולן. לפני שנה וחצי ניסיתי לשכנע את אמי לקרוא אותו, וכדי 'להתניע' אותה, קראתי לה את הפרק הראשון בקול רם. ואז את הפרק השני, ואז המשכנו לפרק השלישי... בקיצור, במשך שלושה חודשים קראתי בפניה של אמי (למספר פרקים, אף אבי הצטרף), את האלגוריה הסובייטית המצחיקה והכאובה הזאת, וזאת היתה חווית קריאה מענגת, פוקחת עיניים ושונה מכל הקודמות לה.
אני באמת לא יודעת מי נהנתה יותר, אמי או אני :)

*עריכה*: כדאי לקרוא את המסה של פטר קריקסונוב לפני שקוראים את הספר, ולשים לב להערות השוליים תוך כדי קריאה. זה לא קל, כי קריקסונוב מקפיד בכל תרגומיו (איני יודעת למה) שלא לציין בטקסט את המקומות המוארים בסוף הספר. כדאי לקרוא, ואם לא מבינים משהו - לבדוק אם יש הערה, או לקרוא פרק ואז לקרוא את כל ההערות של הפרק. די ניג'וס, אבל ההערות חשובות להבנה. ובכלל - כל המרבה בידע-רקע, הרי זה משובח.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•קרן
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

כנראה בדעת מיעוט. לא משהו היה הספר עבורי.

התחלתי (ולא סיימתי לקרוא) את הספר השטן ממוסקווה לפני שנים רבות. היה לי קשה עם הסוריאליזם ועולמות הקסמים והנשפים. אני זוכר שנטשתי את הספר בלי להביט לאחור. בלי להביט לאחור עד שיצאה המהדורה המלאה.
אז קניתי אותו מחדש אבל לא הגעתי אליו.

השנה קצת התעמקתי בפאוסט ואדפטציות עליו, וכמובן האמן ומרגריטה אבן דרך תרבותית בתחום אז קראתי.
קראתי עד הסוף, סבלתי מההערות המרובות שצריך למספר וללכת לחפש לפעמים כמה פעמים בעמוד. בחייאת, קצת קומון סנס.
אז מצאתי פתרון, החזקתי 2 עותקים (אל תשאלו) ואחד היה פתוח רק על ההערות. נו מילא.

אני מניח שפספסתי כנראה את הפואנטה או שלא מספיק נתנה לי חומר למחשבה. כן, חמוד, פראפראזה על פאוסט (שוב) אבל קצת סינדרלי כתוב.
כמובן שהכתיבה טובה והסופר מוכשר אבל משהו לדעתי שם לא הצליח להרים אותי אל על כמו את שאר גיבורי הספר.

הטיפוס אולי הכי מעניין היה החתול אבל כנראה שהספר תפור מדי למהפכת 1917 ולפולקלור רוסי טהור שכן אני איבדתי עניין לא פעם ולא פעמיים במהלך הספר. הסיפור הישועי ההיסטורי לעומת זאת היה נהדר. לזה התחברתי, היסטוריה במיטבה עם תיאורים מעולים של המצב דאז ומהלך עניינים היסטורי אפשרי.

בסדר, הסבל של הסופר בשל החלפת המשטר והצנזורה הכריחה אותו לכתוב בצורה המסויימת שבחר בה אבל אני קצת התעייפתי בשלב מסויים ורציתי שזה יגמר.

ציון שלי לספר: 6 מתוך 10

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•פאוסט
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

ברוסיה הקומוניסטית בחיתוליה, ישנו סופר שלמרות כל הביקורת הנוקבת נגד יצירותיו, החרם נגדו, ההשמצות, כותב יצירה מדהימה, שנונה, הומוריסטית ונוקבת.
אומנם הספר לא ראה אור בימי חייו של בולגקוב, הוא ייזכר לעד כאחד מטובי הסופרים הרוסים והיצירה בסוף אכן תזכה לפרסום שלו הייתה ראויה.

מה רק לא תמצאו ברומן הזה - הומור, דת, רומנטיקה, הרפתקאות, תעלולים, מלחמה בין טוב ורע, שיגעון.

העלילה מתרחשת במוסקבה של שנות ה-30, בה חוגגת השחיתות, תאבת הבצע, ובה שולטים הנוכלים והאופורטוניסטים.
מה שמצליח להם עד שמגיע למוסקבה השטן בכבודו ובעצמו.
הוא מגיע לשם עם פמלייתו - עזאזלו, קורובייב והחתול השחור הענק והמקסים, שאי אפשר שלא לצחוק ממנו - בהמות.
תוך כדי התעלולים וההרפתקאות שלהם - הם בעצם מביאים צדק למוסקבה. מה שעשוי להפתיע, הרי הם השטן ושליחיו...

בולגקוב, מאחורי הסיפור ההומוריסטי והמשעשע על אודות הרפתקאותיו של השטן ופמלייתו במוסקבה, מעביר ביקרות בוטה על השלטון, על אגודת הסופרים שהחרימה אותו ואת יצירותיו, על העם הנבער הרוסי כולו, על השחיתות והמצב שהיה בזמנו.

זהו ספר מקסים, שנון, לפעמים קצת קשה להבין ולסדר את חוטי העלילה המסתבכים והכוללים בתוכם דמויות רבות.
(בתרגום זה יש אחרית דברים שמאירה הרבה על אודות היצירה)

לא יצא לי לקרוא הרבה ספרים עם משמעות כזאת עמוקה כמו האמן ומרגריטה, ועל האומץ שהיה לסופר להעביר כזאת ביקורת בימי הטרור ברוסיה הקומוניסטית, בכלל אין מילים!

אני בטוחה שהאמן ומרגריטה ישאר חרוט בתודעתי הרבה זמן, ואחזור לקרוא בו בעתיד.
ממליצה בחום לקרוא ולהנות מכל עמוד.

בלב שלם - מעניקה לספר 5 כוכבים :)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•Lena
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

העלילה? אה, כן… בערך.
השטן מגיע למוסקבה עם חתול מדבר, מתחיל להעניש בירוקרטים, מארגן נשף פסיכדלי, ובמקביל מתנהל סיפור אהבה טראגי בין סופר שבור לאישה שלא ממש מוכנה לוותר עליו  גם אם זה אומר לחתום על עסקה קטנה עם כוחות האופל. נשמע הגיוני, לא?
מה שמדהים בספר הזה הוא שהוא מצליח להיות בו־זמנית:סאטירה פוליטית חריפה על ברית המועצות
סיפור אהבה כמעט מיסטיפארסה פרועה עם חתול שיורה אקדחים (כן, זה קורה)ורומן פילוסופי שמפיל עליך שאלות קיומיות באמצע הלילה
וולנד (השטן הכי כריזמטי שתפגשו מאז טום אליס בתור "לוציפר" בנטפליקס) לא באמת נראה כמו הרשע הקלאסי. להפך הוא הדמות הכי ישרה בספר. בני האדם, לעומת זאת? ובכן… בולגקוב לא בדיוק מחמיא להם.
מרגריטה היא אולי אחת הדמויות הכי מסקרנות שנכתבו אישה שמוכנה ללכת עד הקצה בשביל אהבה, גם אם הקצה הזה כולל מעוף עירום מעל מוסקבה ושירות קל אצל השטן. רומנטיקה, אבל עם טוויסט.
ומה עם “האמן”? הוא מזכיר לכל מי שכתב אי פעם משהו כמה קל להישבר מול ביקורת, וכמה קשה להאמין ביצירה שלך כשאף אחד אחר לא מאמין בה.אבל האמת? זה ספר שלא “מבינים” בקריאה אחת. לפעמים גם לא בשתיים. הוא כאוטי, מוזר, קצת מטורף ובדיוק בגלל זה הוא גאוני. כמו חלום שאת לא בטוחה אם היה סיוט או השראה.
בשורה התחתונה:
אם אתם מחפשים עלילה מסודרת עם התחלה-אמצע-סוף – תברחו.
אם אתם מוכנים לצלול לתוך טירוף ספרותי מבריק, מצחיק, אפל ורומנטי  זה אחד הספרים שלא יוצאים ממך גם הרבה אחרי שסיימת.
ואזהרה קטנה:
אחרי הקריאה, כל חתול רחוב עלול להיראות לכם חשוד מדי.

לפני חודש•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

לפני שנה בערך התרסקתי במדבר הצחיח של השטן ממוסקווה, השתעממתי ופיתחתי איבה סמויה לנודניק שחושב עצמו השטן שבא להציק משעמום גדול את אושיות התרבות של מסקווה. לא כתבתי סקירה על אכזבתי הגדולה, אך נצרבה בזכרוני ההמלצה החמה של ליאור לא לוותר ולקרוא את האמן ומרגריטה. צ'יק צק כעבור שנה בחשש רב לקחתי לי את הספר בספריה ומצאתי את עצמי על ספסל ברחובות מסקווה לצידו של ברליוז האומלל.
כעבור מספר פרקים בערך כשהקורבן השלישי של כנופיית הקסם ניסה לשכנע את הפסיכיאטר הראשי שהוא קורבן להתעמרות של חתול במשקפיים , עלתה בי מחשבה מטורפת אולי זה היה עזאזלו ובהמות שהשתעשעו להם או שזה היה וולנד בכבודו ועצמו שהחליט להפנות את סוסיהם השחורים חזרה לעירשלם ולהתעמר בגורל השליטים שלנו? זה לא נשמע מתקבל על הדעת שעזאזלו הביא עלמה יפה כמו א' ללשכתו של נשיא המדינה ובהמות סידר לו לשכה משודרגת במעשיהו לשם השעשוע?
ולראיה אצטט את השיר הנפלא מעמ'175:
" אומרים שהוד מעלתו
אהב עופות מחמד
וגם פרש את חסותו
על פרגיות בלבד!"
אולי זה היה קורובייב שחזר על תרגיל הכסף הזר ופיזר שטרות בנדיבות אין קץ בידיו של אולמרט ורק אמש בכספתו של פואד האומלל בהכרזה:" ובקשר לכסף אל תתבייש" .
הנשף הגדול של השטן הזכיר לי כל ארוע ממוצע של הון שלטון שמסוקר על ידי כתבת חיננת של גיא פינס , ודיי בצדק משום שנכתב בהשראת נשף השגריר האמריקאי ב1935. קורובייב שואג באמוק כל רגע " כולי התפעלות!" כשנוהרים לנשף כל הכולירות שזכו ליפול ברשתו של וולנד.
בדיוק כשמתחילים לחייך ברשעות ושמחה לאיד לנוכח מזימותיהם הזדוניות, מגיע פרק 19 ומרגריטה גונבת את אור הזרקורים. האמת הופתעתי לגלות כי ישו התלוי מהפרק השני נבחר לגלם את פסגת הטוב עלי אדמות ויריבו ( היה מת) של וולנד , רק כדי לסדר לפילטוס ולגיבורים סוף טוב. אבל אני מסכימה שכדאי מאוד להיות מקורב לוולנד כדי לנוע קדימה בחיים ( גם אם זה על מטאטא).
אם אני משווה את קסמה של אותה כנופיה לצילו החיוור של ישו , ולתבוסתנות של פונטוס פילטוס שוויתר לפוליטיקה הקטנה של הכהן הגדול והסכים לתלות את האדם היחיד שריגש אותו, קסמו של וולנד רק מתעצם.
האמן שנושא על כתפיו החולניות את כותרת הספר מתגלה כאדם חלש , שחקן שולי בצבאו של וולנד. הוא לא אחד מהחכמים הנדירים אליהם התייחס וולנד בשיחתו עם בליבית המשורר.
אם כך נשארה לי רק מרגריטה כגיבורה ראויה אשר בקעה לה מביצת עקרת הבית המשועממת, והפכה לאשה עירומה (= מכשפה) הממריאה על מטאטא לאחר שעזאזלו ארגן לה קרם פנים אנטי אייג'ינג ומטיס אותה ישר לחסדי וולנד.
למרבה הפלא וולנד מתגלה כג'נטלמן שכנראה אין לו שום חשק לנשים עירומות בשר ודם ומסתפק למלא את בקשתו של ישו ולעשות למכשפה שלנו טוב על הנשמה .
לטעמי הפרק הראשון מתחיל בהמלצה הכי לא מתאימה לקוראי הספר: "בשום אופן אל תדברו עם זרים" וולנד לעומת זאת נותן למרגריטה המלצה מוצלחת והולמת מאוד את השליטים האסורים והמסובכים שלנו :" לעולם אל תבקשי דבר!.. ובייחוד לא מן החזקים .

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

אני אנסה לא לעשות לא לעשות ספוילרים,
ואני חושב שאלה שקראו את הספר, יוכלו להפיק שעשוע ממאמר זה. זה פעם ראשונה שאני מפרסם דבר כזה.

רומן שמדבר על שלטון חברה אומנות ספרות וצנזורה בעזרת כלים מיסטיים, כך שכל אלה הנ״ל הופכים למושגים שמבטאים באופן ציני את הרציונליות שאין בה שום דבר שפוי. אני רוצה לומר שזיהיתי בכתיבה מן אמירה, שהאדם הנורמלי המודע לאחריות חברתית באופן שדרכו חברה מגדירה את עצמה (בעיקר על פי הערכים הקומוניסטיים) לא יכול שלא להגיע בסופו של דבר לבית משוגעים. בעיקר, בגלל ממד אי-רציונאלי שקיים בחיים, ודורש מכל אדם בעל שאיפה לביטוי רציונאלי, להתעלם באופן מוחלט מאותם ממדים א-רציונליים. במילים אחרות, רעיון האידיאלים החברתיים, הוא הזיה ותו לא. לא רק שאלה שאמורים להגשים אותו, ושתפקידם מובע מעצם קיום המושג לא עושים זאת, אלא שהוא לכתחילה הוא בלתי אפשרי, ומנותק לגמרי מהאפשרויות האנושיות. דבר שבולט מאוד מאופן ההתרשמות של וולנד מהקהל במופע המאגיה השחורה.

האופן שבו בולגקוב מתאר את היצירה ״ביוגרפיה של פונטיוס פילטוס״, בעזרת האומן, תואם את הגדרתו של שקלובסקי באשר ל״מהי הגדרה של יצירת אומנות״. בולגקוב בעצם מנסה לתאר ערכים אידאלייסטיים שדרכם אומן יכול להגיע לכדי יצירות אומנות אמיתית. יש כאן מן רצון חבר באופן סמביוטי בין מאהב אידאלי ובין אומן אידיאלי, כך שערכי מוסר מקובלים מאבדים את תוקפם, מפני שלא רק שהם מונעים מאדם להיות אומן, אלא שגם אף אחד לא באמת מגשים את ערכי המוסר מקובלים.

אידיאל הנצח שמציג אפלטון ב״משתה״ בעזרת הדיון של דיוטימה, מקבל כאן משמעות חדשה, באופן שאני רוצה להתיימר לומר שאפלטון היה מתנגד לו. הנצח וחיי הנצח, הן דבר שהאדם לא יכול לתפוס אלא כסוג ייחודי של מוות, והדרך היחידה אליהם הוא האהבה הנובעת מתוך תהליך של יצירת אומנות. האהבה מגיע כחלק מתהליך של יצירת אומנות, והאהבה היא תוצר של תהליך יצירת אומנות וחלק ממנו. דמות האומן היא דמות שעוברת תהליך מיסטי כחלק מתהליך אהבתו למושא אהבתו, והשלמת היצירה עצמה.עצם ההתערבות של מערכות צנזוריאליות ביצירת אומנות, מונעות ממנה להיות יצירת אומנות, ומהאדם להיות אומן, וכך גם מהאפשרות להיות מאהב. בולגקוב מבקש למתוח קו הפרדה ברור בין ״סופר״ לבין ״אומן״, לא כל סופר הוא אומן, ואומן הוא לא בהכרח סופר. ועדיף שסופר לא יהיה סופר, אם הוא לא אומן.

אולי לסיכום: האומן האידאלי, היחיד שמתאים להגדרה של אומן, הוא זה שלא יכול לקבל את המוסכמות החברתיות, ולא יכול להיות חלק מהחברה. כדי שאומן יוכל ליצור את יצירת האומנות שלו, הוא חייב להיות מנותק מהשפעות חיצוניות של חברה ושלטון, ואהבה צריכה להיות מושא חייו העיקרי. אין תפקיד חשוב יותר בחייו של האדם מאשר מאשר התפקיד של ״אהבה״, ולא כל אחד יכול להיות ראוי לה. אני חושב שדווקא בגלל זה, יש כאן מן התנגדות לטולסטוי וכתיבה שרוצה ליצור השפעה חברתית, ואולי גם לדוסטויבסקי, למרות שלדעתי לדוסטויבסקי הייתה פחות שאיפה להשפיע חברתית. אבל זה האחרון, הוא דבר פרשנות.

באשר לתרגום. בתור דובר שפה רוסית, אני חושב שהמתרגם עשה עבודת קודש. התרגום מרוסית לעברית עבור דובר רוסית, הוא דבר שלא יכול שלא להרגיש עומק של ציניות. אני חושב שבעיקר עבור דוברי רוסית שהמח שלהם מחווט באופן סובייטי הספר יהיה לא רק מרתק, אלא משעשע במיוחד. את השעשוע וההומור הרוסי האפל, אי אפשר לתרגם לעברית, באופן שלא הופך את הרוסית להרבה יותר דרמטית ואפלה ממה שהיא מתכוונת להיות משעשעת ומצחיקה. המתרגם עשה עובדת קודש, עם זאת, הפער התרבותי לא יכול לאפשר לתרגום לעשות מה שהרוסית יכולה לעשות.

לפני חודשיים•
★★★★★
•תנחום
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

יוצא שדווקא עכשיו, כשמושגים כמו 'חופש הביטוי', 'צנזורה', 'אומנות', 'תרבות' ו'מירי רגב', עולים שוב ושוב בשיח היום יומי של ישראל 2015 - אני קורא את הספר הזה, שעורר המון רעש בצאתו לאור לראשונה בברה"ם בשנת 1967, ושחלקים רבים ממנו צנזרו ונשמטו על ידי המשטר הסובייטי (שמו העברי של הספר המצונזר: 'השטן ממוסקבה'), ורק 32 שנים לאחר מכן, בשנת 1999, יצא לאור לראשונה בישראל בעברית הנוסח המלא והלא מצונזר של הרומן, בשם 'האמן ומרגריטה', שעליו אני כותב כרגע סקירה.
והגרסה הלא מצונזרת של 'האמן ומרגריטה' היא הוכחה ניצחת לכך שהאומנות גברה בסופו של דבר על האויבת הכי גדולה שלה, הצנזורה - וטוב שכך, כי כשנותנים לאומנות להתבטא כפי שהיא רוצה, באופן הכי טבעי שיש, מבלי שיד חיצונית וגסה תגיד לה מה אסור ומה מותר - פתאום מתגלה לה יצירת מופת מופתית מאין כמוה!
בחיי שאני לא מצליח להבין למה, לכל השדים, הרוחות והשטנים, צריך לצנזר דבר נפלא שכזה!

וכגודל הציפייה, כך גם גודל ההנאה (ואולי היא אפילו יותר גדולה, ההנאה).
את הספר הזה לקח לי לקרוא הרבה זמן, משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שהספר הזה לא ממש קצר (615 עמודים), והסיבה השנייה היא שאת הספר הזה קראתי לאט לאט, מתענג על כל פרק ופרק, על כל עמוד ועמוד, על כל משפט ומשפט, על כל מילה ומילה, ועל כל אות ואות. פשוט ככה.
אבל, באיזשהו שלב במהלך הקריאה, הגברתי פתאום, מבלי ששמתי לב, את קצת הקריאה שלי, כי היה בו משהו, שעם הזמן, לא הצליח לאפשר לי לקרוא אותו לאט לאט כמו שרציתי. הדבר הזה היה מתח. ותאמינו או לא, הספר הזה, שהוא בכלל לא ספר מתח, מצליח להיות מותח יותר מכל ספרי המתח שקראתי עד עכשיו, גם יחד! אם נדמה את הספר הזה לדבר מאכל טעים כלשהו, אזי שבהתחלה הייתי אוכל אותו באיטיות, מתענג על כל נגיסה, על כל חתיכה ופירור, ועל הטעם המתוק שהוא השאיר אצלי בתוך הפה, אבל אז, באיזשהו שלב, הרעב היה גובר והייתי מתחיל לאכול פתאום את הדבר הזה במהירות כזאת עצומה ומטורפת, כמו איזה אחוז טירוף, לא יכול להפסיק, ורוצה עוד ועוד ועוד ועוד, רעב לעוד - אז זה מה שקרה לי, פחות או יותר, עם 'האמן ומרגריטה'.
זה אחד מהספרים הבודדים, בזמן האחרון, שלא רק שהצלחתי לקרוא אותו עד הסוף, אלא שגם אחרי שסיימתי לקרוא אותו, הייתי עצוב מאוד שהוא נגמר (וזה עוד ספר עב-כרס של 615 עמודים, חשוב להזכיר!). הספר הזה היה כמעט כל עולמי בשבוע - שבועיים האחרונים והיה לי כמו חבר טוב שמלווה אותי לאורך כל הדרך, ועכשיו אני כל כך עצוב שסיימתי אותו ונפרדתי ממנו. עשינו יחד, אני והספר, כברת דרך ארוכה וכעת הגיע הזמן, לצערי, להפרד. די, אני לא עומד בזה מוחה דמעה - כן, עד כדי כך מדהים הוא היה.
ואפרופו מדהים - במשך כל קריאת הספר המדהים הזה, כל מה שיכולתי להוציא מפי (ואני רציני לגמרי) זה רק 'מדהים'!, 'מדהים'!, 'איזה ספר מדהים'! (וגם הרבה פעמים 'וואו'!), בערך באותה המידה ש'מחשבות' אומר על הספר שהוא 'אווילי', ואולי אפילו יותר פעמים. הייתי גם מהלל ומשבח עד בלי סוף את 'מיכאיל בולגקוב', מי שכתב את יצירת המופת הזו, ולא מפסיק לומר לכל מי שרק יכול היה לשמוע, עד כמה הבנאדם הזה גאון!

אבל עכשיו אני כותב ביקורת. ובשביל ביקורת, זו לא חוכמה גדולה במיוחד להגיד רק כל הזמן עד כמה שהספר הזה מדהים, לפלוט כמה 'וואוים!' נרגשים, למחות כמה דמעות ולומר שבולגקוב הוא בנאדם גאון. צריך גם להסביר למה, ולפרט, ולכתוב בכלל על מה הספר. משהו. הרי זו כל מהותה של ביקורת, לא?
אז לפני שאני מתחיל עם הסקירה (שלמעשה כבר התחילה) אני רוצה להגיד לכם שאני אשתדל מאוד, במהלך הסקירה שלי, לכתוב כמה שפחות את המילים 'מדהים' ו'וואו', אבל אני לא יכול להבטיח לכם שהמילים האלו לא יהיו, כי גם אתם, אם הייתם קוראים את הספר הזה, זה מה שהייתם אומרים עליו, וכנראה שגם היה לכם קשה מאוד להפסיק!
טוב חלאס, חפרתי. חדל קשקשת. יאללה, קדימה, לביקורת!
אחריי. אחריי, קוראים נכבדים!

טוב, אז הכל התחיל בסצנה המופלאה על גדות אגם הפטריארך שבמוסקבה. הו כן, אני זוכר אותה היטב. שני אזרחים, לאחד קוראים 'מיכאיל אלכסנדרוביץ ברליוז', ולשני קוראים 'איוואן ניקולאייביץ פונירב'. ברליוז הוא עורך, ואילו בליבית (שם העט של איוואן) הוא משורר די מפורסם. הם יושבים ושותים בירה, כשפניהם מופנות לאגם, ובין שיהוק אחד למשנהו, הם משוחחים ביניהם על ישוע הנוצרי, ועל השאלה שמעסיקה רבות את המין האנושי: האם הוא באמת קיים כמו שכתוב בברית החדשה, או שהכל בדיה, שקר וכזב? הם, כמובן, נוטים במחשבתם יותר לאפשרות השנייה, שהוא (ישוע) אינו קיים. והנה, בשדרה החשוכה והבודדה, כשנראה שרק שניהם נמצאים באותו מקום, ניגש אליהם הזר הזה, עם העין הימנית השחורה המתה והעין השמאלית הירוקה החיה, שמדבר איתם ברוסית צחה אבל עם מבטא גרמני או משהו, המציג את עצמו בשם 'וולנד', פעם כפרופסור ופעם כמג. הוא ניגש אליהם, ומבקש מהשניים (בנימוס, כמובן) לשבת על ידם, ולהצטרף לשיחתם המרתקת מאוד, לטענתו. אותו זר טוען מנגד שישוע הנוצרי דווקא כן קיים, והוא מתחיל לספר להם סיפור. הסיפור שהוא מספר להם, הוא על הפרוקורטור של יהודה, פונטיוס פילטוס, שבניגוד לרצונו מחליט להוציא להורג את ישוע הנוצרי בעוון הסתה. לא ארחיב הרבה על הסיפור, אבל הסיפור הזה הוא לא בדיוק אותו הסיפור שמוצג בברית החדשה אשר מוכר לכל. הזר, אחרי שהוא מסיים לספר אותו, אומר שזה מה שבאמת קרה, ולא רק זה אלא שהוא אף היה נוכח באותו אירוע! בהמשך מתברר שאותו זר, עם העין הימנית השחורה המתה והשמאלית הירוקה החיה, עם המבטא הכאילו גרמני הזה, הוא בעצם השטן בכבודו ובעצמו. ואותו ערב, על גדות אגם הפטריארך שבמוסקבה, מסתיים באופן טראגי, כפי שניבא השטן, עבור שניהם - זה היה התעלול הראשון של השטן. והוא לא נמצא לבדו - יחד איתו נמצאים גם פמלייתו/כנופייתו (איש מקהלה משובץ עם משקפי מצבט שעדשה אחת היא שלמה ואילו העדשה השנייה היא שבורה וסדוקה בשם 'קורובייב', אדמוני אחד עם ניבים בשם 'עזאזלו', חתול שחור וגדול בשם 'בהמות' ובחורה ערומה ויפהפיה אחת בשם 'הלה'). ומאותו ריגע ואילך, כשהשטן וחבורתו מגיעים למוסקבה, פתאום מתחילים לקרות שם (במוסקבה) דברים משונים מאוד, ושום דבר כבר לא יכול להיות צפוי... ובתוך כל זה, שזורים יחד הסיפור המרתק על פונטיוס פילטוס, ישוע הנוצרי, לוי מתי ויהודה איש קריות, וסיפור אהבתם הכה טראגי של שני אנשים - האמן, ומרגריטה.

אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטים הביוגרפיים על תולדות חייו של בולגקוב, אבל מה שכן אני אגיד, זה שבולגקוב היה סאטיריקן. וככזה, הוא נהג למתוח הרבה פעמים ביקורת נגד כל מני דברים שלא מצאו חן בעיניו במדינתו. כלי הנשק שלו היו בעיקר עפרונות, עטים ודפים, ולכן גם בכל הספרים שהוא כתב ובכל המחזות שהוא העלה, מסתתרת ביקורת כלשהי נגד המשטר, נגד הקומוניזם וכמובן שגם נגד הצנזורה ובעד חופש הביטוי. לעתים הביקורת היא מוסתרת ומוסווית שקשה מעט להבחין בה, ולפעמים היא יותר שקופה וגלויה. לצערו הרב של בולקוב, דבר לא עזר לו במלחמה שלו נגד הצנזורה (אפילו סטלין בסוף לא הושיט לו יד לעזרה) וכל יצירה ויצירה שלו צונזרה מייד עם הצגתה. בולגקוב המסכן החליט, בצערב רב, לעזוב את מדינתו האהובה ואת ביתו, ולעבור לגור באירופה ושם ליצור דברים שהוא רוצה ליצור מבלי שיצנזרו אותם אחר כך - אבל אם מקודם בולגקוב הרגיש כלוא מבחינה אומנותית, אזי עכשיו הוא הרגיש כלוא מבחינה פיזית, שכן למרות העזרה של סטלין והנסיונות להוציא אותו מרוסיה כמו שהוא ביקש, הוא בסוף לא הצליח לצאת ממגבולות מדינתו, וכך הוא נשאר שוב ברוסיה, כותב יצירות, שמיד אחר כך שוב מצונזרות. בולגקוב הלך לעולמו בשנת 1940, מבלי שהוא הספיק לראות שהיצירות שלו הופצו לקהל הרחב (הם פורסמו רק כ- 20 שנה אחרי מותו). אמנם בולגקוב אולי לא הספיק לראות אף יצירה שלו מתפרסמת ומופצת לקהל הרחב, אבל זה לא אומר שהוא לא חלם על הרגע הזה. הו, כמה שהוא חלם על זה - ממש פינטז על זה! ואני בטוח גם שאם הוא היה חי עכשיו, הוא היה מאוד שמח, ובצדק. אבל זה כל כך אבסורדי ולא ייאמן שרק אחרי מותו הוא מקבל את הכבוד שאליו הוא ראוי. טוב נו, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

אני מתקשה קצת להגיד מה יש בו, בספר המדהים בזה, שכל כך אהבתי. אמנם אני יכול להגיד שהוא היה יצירתי, נועז, מלא חיים, פנטסטי, שובב, צבעוני, מרתק, מפעים, מסתורי, עוצר נשימה, מלא קסם, חד, שנון, סוחף - מה שנכון מאוד, דרך אגב, אבל לא ממש מדוייק. כי הרי יש עוד כל כך הרבה ספרים שהם כאלה, אז נשאלת השאלה: אם ככה, במה 'האמן ומרגריטה' שונה כל כך משאר הספרים? והנה התשובה: נכון, יש עוד ספרים מלבד 'האמן ומרגריטה' שהם יצירתיים, נועזים, מלאים חיים, פנטסטיים, שובבים, צבעוניים, מרתקים, מפעימים, מסתוריים, עוצרי נשימה, מלאים בקסם, חדים, שנונים וסוחפים - אבל 'האמן ומרגריטה' יש רק אחד. וזו הסיבה שהתקשיתי להגיד מה יש בו שכל כך אהבתי. צריך לקרוא כדי להבין על מה אני מדבר.

הספר הזה עשה לי, משום מה, חשק עז לבקר במקומות שמוזכרים בספר, למרות כל הסכנות שאולי יכולות לקרות לי (כמו מפגש לא נעים כל כך, בלשון המעטה, עם השטן וכנופייתו למשל). הוא עשה לי חשק לבקר באגמי הפטריארך, בבית מספר 302 - ב' בדירה מספר 50 ברחוב סדוביה, בתיאטרון הווריטה, בבית של מרגריטה, בבית המרפא לחולי רוח (כן כן, גם במקום הארור ההוא), ביאלטה (גם בעיר יאלטה וגם בפאב שקרוי על שם העיר) והוא עשה לי גם חשק אפילו לבקר בירושלים, שאותה אני מכיר היטב (או כך לפחות חשבתי בהתחלה, כי מסתבר שיש שם עוד הרבה דברים שלא ראיתי) ולחקור קצת על עברה וההיסטוריה המפוארת שלה.
(דרך אגב, אני ממש לא היחיד שחושק להגיע למקומות האלו בעקבות קריאת 'האמן ומרגריטה'. לפי מה שכתוב בספר, אלפי מעריצים של בולגקוב מדי פעם נוהגים 'לעלות לרגל' אל אותם מקומות!וגם הרבה יהודים שנמנים עם מעריצי בולגקוב שעלו לארץ מרוסיה בשנות ה- 60 החליטו להשתקע דווקא בירושלים ולא במקומות אחרים כמו תל אביב או רמת גן לדוגמא, כי זו העיר שאותה הם הכירו הכי טוב ושהכי משך אותם לגור בה - וזאת בזכות 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב).

"הספר הזה כל כך רוסי שיש צורך ביותר מתרגום לעברית כדי שאוכל להבין אותו ולהנות ממנו" אומרת יעל בביקורתה על הספר, ואני לגמרי לא חושב כמוה. הספר הזה היה מובן לי בדיוק כמו כל ספר קריאה אחר שקראתי. לי דווקא בכלל לא הפריעה הרוסיות של הספר. - וזה לא בגלל שההורים שלי עלו מברה"ם ובבית שלי מדברים, בין היתר, ברוסית - אלא פשוט בגלל שאין משהו בספר הזה שאמור להפריע בקריאתו, גם לא לקורא הישראלי שלא יודע מילה ברוסית או אפילו משהו קטן בהיסטוריה ובתרבות שלה, מלבד אולי שמות המקומות והאנשים שאולי נשמעים קצת מוזרים, ארוכים ורוסיים מדי לאוזן ולעין הישראלית, אבל חוץ מזה באמת שום דבר, לפחות לא בעלילה עצמה, אמור להפריע. וגם אם לכם בכל זאת, כמו יעל, משהו בספר לא מובן לכם, תמיד אפשר להסתכל על ההערות המעניינות שהוסיף המתרגם (אני, אגב, יכולתי להסתדר גם בלי ההערות, אבל קראתי אותן בכל זאת כדי להעשיר את הידע שלי). בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שלמרות שהביקורת של יעל הייתה מעולה, אני חושב ש'תדמית הרוסי הכבד' שהיא הציגה לא נכונה לגבי הספר הזה, ואני ממליץ לכם, גם אם אתם בני 16 ולא קראתם שום דבר רוסי בחייכם, וכל מי ששומע שאתם רוצים לקרוא את 'האמן ומרגריטה' מתחיל פתאום להפחיד אתכם ולומר לכם שזה ספר קשה ושגיל 16 זה גיל צעיר מדי לקריאתו ושתחכו עוד קצת וכל השטויות האלה (זה מה שקרה לי), לא לחשוש יותר מדי לפני שאתם מתחילים לקרוא. פשוט תקראו.

זה הספר ה"רוסי" השני שאני קורא. הראשון היה 'המוות והפינגווין' שגם אותו אהבתי מאוד, אבל משום מה לא כתבתי עליו ביקורת ב'סימניה'. כנראה שזה משהו בגנים הרוסיים שלהם שגורם לי לאהוב את הספרים שהם כותבים, כי יש משהו ב'האמן ומרגריטה' שהזכיר לי בקצת את 'המוות והפינגווין' (מלבד השם של הספרים, שהמבנה שלהם זהה). אני בטוח שאקרא בהמשך עוד הרבה ספרים רוסיים אחרים, וכמובן שגם את שאר ספריו של בולגקוב.

אפשר לומר שאמא ואבא שלי גדלו על הספר הזה והם מעריצים אותו מאוד. עכשיו הגיע תורי להצטרף לאמי ואבי, כי גם אני הפכתי להיות מעריץ כמוהם, אחרי שקראתי את הספר. המלצתי על הספר גם לאחותי, ואם היא תאהב אותו (ואני כמעט בטוח שכן) אז יהיה אפשר לומר עלינו שאנחנו "משפחה של מעריצים".

שמעתי שעשו עליו סרט וגם העלו מחזה, ולא גרסה אחת אלא כמה גרסאות. הוריי אמרו שהסרטים מצויינים (אבל כמובן שלא מגיעים לאיכות של הספר), אז אני מתכנן לראות בקרוב את הסרטים - איזה כיף לי. (למרות שאם אתם שואלים אותי, הספר הוא כל כך טוב, עד שבכלל לא צריך סרט, כי במהלך הקריאה הרגשתי עמוק עמוק בעלילה, כמו שאני מרגיש הרבה פעמים בסרטים שעשויים מצויין).
ואם כבר מדברים על סרטים, אז איך שהספר הזה כתוב, הזכיר לי מאוד את הצורה שבה סרט רוסי אחד שאבי נהג לי פעם להראות בנוי. בשניהם היה איזה משהו קומי ומבריק כזה. לסרט קראו 'איוואן וסילייביץ', והוא מספר על הצאר הרוסי איוואן שמוצא את עצמו יום אחד ברוסיה אחרת, רוסיה של העתיד (כלומר, ההוה שלנו, כי צארים הרי היו בעבר) - ובאותו זמן מדען אחד מן העתיד (כלומר, מן ההווה) בונה מכונת זמן, ואז מוצא את עצמו יום אחד ברוסיה אחרת, רוסיה של העבר. שני האנשים, תוך כדי מצבים קומיים וקורעים מצחוק, מנסים לחזור חזרה לזמן שבו הם צריכים להיות, ותוך כדי גם להסתגל לזמן החדש שבו הם נמצאים כרגע. (ומתברר שלא סתם הספר הזה הזכיר לי את הסרט ההוא - הסרט 'איוואן וסילייביץ' מבוסס על מחזה שכתב בולגקוב בשנת 1935!).

בנוסף למיכאיל בולגקוב, ברצוני לשבח גם את פטר קריקסונוב על התרגום המצויין שלו על הספר. לדעתי עשו בשכל שהמתרגם של 'האמן ומרגריטה הוא ממוצא רוסי שבקיא יותר בספרות, בתרבות ובשפה הרוסית, ועוד אחד שקרא את הספר מספר פעמים, ושהפעם הראשונה שלו הייתה בגיל 14 (רק שנתיים לפניי!).

בראבו!

"כתבי יד לא נשרפים" אמר השטן בעמוד 378.
ואני רוצה להשלים: "... וגם לא כתב היד הזה (ולא משנה כמה פעמים ינסו לצנזר אותו!)"

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

היינו 12 נשים, כולנו בנות משפחה מורחבת (מאוד), חבורה צבעונית ופרועה למדי. ונסענו בקיץ שעבר לרוסיה, לחפש את פוצ'פ, העיירה של סבי-סבותינו וסבתותינו הנשכחת, שלא ידענו על ההווה שלה דבר.
אבל כבר נסענו לרוסיה, אז שילבנו את השורשים עם מוסקבה ועם סנט פטרסבורג. ומכיוון שכולנו חכמות וכולנו יודעות את התורה, גם הצעירות ממש – אז לקראת הנסיעה עלתה הצעה שניישר קו על ספרות רוסית. אני התנגדתי כי אני לא בשביל ספרות רוסית, היא מפילה עלי שיממון ויש בה המון דמויות עם שמות מאוד ארוכים. אבל תמכתי בהתלהבות ברעיון שנקרא כולנו את "האמן ומרגריטה", כי הוא היה אחד הספרים האהובים עלי. וגם כי ל', שהובילה את הטיול, סגרה על הדרכה במוסקבה בעקבות בולגקוב.
אז התחלתי לקרוא שוב, בשלישית, את "האמן ומרגריטה". וואלה, התאמצתי. התאמצתי ממש למצוא את הקסם, הווירטואוזיות, הברק, התבונה העמוקה. לא מצאתי, לא צחקתי, לא הוקסמתי. ולמרות כמה דברים יפים, התיש אותי המאמץ הבלתי פוסק לזכור מי זה מי, במיוחד אם עזבתי אותו לכמה ימים (ועזבתי).
אחרי לבטים החלטתי להסתכן בסקילה, ושלחתי מייל לשותפותי למסע:
"תקשיבו, יש לי וידוי: "האמן ומרגריטה" ממש לא. הנה אמרתי את זה. לא ברור לי מי השתנה, אני או הוא - ועוד קראתי אותו פעמיים בעבר! (בפעם הראשונה לפני המון שנים כשהוא עוד היה "השטן במוסקבה") - ואני זוכרת שהתענגתי, אבל עכשיו אני תוהה על מה. אז זהו, יצאתי מהארון, ואם הייתי לפה למישהי אז מעולה. ואם לא, אז גם מעולה."
התגובות הפתיעו אותי, מסתבר שפרצתי סכר. דוגמיות - דודה מ', בדרך כלל אצילת נפש ומאופקת, בקבוצת תמיכה מחתרתית שפתחה, כתבה לי: "איך העזת לומר את מה שאני חומרת בתוכי כבר חודש! התחלתי. מיד ירד לי הביטחון העצמי כשהרגשתי שאני לא נסחפת לספר הפולחן הזה.. המשכתי וסבלתי - לפחות לדעת את העלילה לקראת הנסיעה! עוד קצת להתאמץ.. ואז, בעמוד 150: די! זה הספר הכי מכוער שקראתי בחיי!!! שום דבר בו לא לטעמי - לא הסיפור, לא הדמויות, לא האווירה, לא הרעיונות, לא התרגום הנוראי!!!" בת דודה ד', בעדינות: "לדעתי חלק מהאכזבה קשור לתרגום... התרגום הפך את הספר לשטוח. " ומכולן בת דודה ל', הנפש הסלאבית האולטימטיבית, שקוראת רוסית ואף מתרגמת ממנה: "גם לי יש וידוי. אחרי הרבה שנים שחייתי בתחושה שזה אחד הספרים המכוננים בחיי, הבנתי פתאום שקסמו פג, ושהוא מאוד בנאלי וכבר לא נוגע בעצבים הרוטטים של חיי. אבל, עדיין אני חייבת להוסיף כי יש כמה עמודים בלתי נשכחים - על טבעה של האהבה, ועוד כמה, שנתוודע אליהם בזמן סיורנו במוסקבה אחרי מסעות חבורתו של וולנד".
והיו עוד.. וצריך לומר שגם היו מי שכן נהנו. זאת המשפחה שלי, מה לעשות.
אז זה המסע שעברתי עם האמן. אני לא יודעת למה, אבל זה מעציב אותי. אולי עורי התעבה ובלוטות הטעם שלי התעדנו במקביל, עד שליבי גס בספרים שאהבתי בעבר. ככל שאני מתבגרת הסבלנות שלי פוחתת. אולי המסקנה היא שאני לא צריכה לקרוא ספרים פעם שנייה. אבל גם זאת מסקנה עצובה, לא?
ובכל זאת, כשתהיו במוסקבה, לכו לאגמי הפטריארך הנהדרים בשקיעה, ואל תוותרו על "הדירה המשוקצת" ברחוב סדוביה. בחצר הפנימית יש פסל של כל חבורתו של השטן, חדר המדרגות מרתק והדירה עצמה היא מוזיאון בולגקוב, קטן ומקסים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חמוטל
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

רוצה לראות איך שטן אחד משועמם וקצת כאוס עושים סדר יותר טוב מכל ועדה ממשלתית? אה, ויש גם חתול מדבר.

האמן ומרגריטה – מיכאיל בולגקוב

בכל בסוף יסתדר, העולם בנוי על זה

עלילה:
במוסקבה של שנות ה-30, השטן מגיע לביקור, ומשבש את חייהם של סופר ומוזתו.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר רקע, פחות עלילה ודמויות

וייב: מערער, משתובב, מטריד

טון: שנון, מנותק, רהוט

יצירה סאטירית אפית ומורכבת, המשלבת ביקור של השטן במוסקבה של סטלין, עם סיפור בתוך סיפור, בירושלים של ישו. מצד אחד השטן מעביר ביקורת על השלטון הסובייטי, ומצד שני האמן מחפש את האמת בסיפור שלו. הסיפור נגוע בכאוס אל-טבעי, שאלות מוסריות וסיפור אהבה עדין.

אהבתי

את השובבות של הספר, קומדיה שחורה, פילוסופיה עמוקה ורומנטיקה לירית. הסיפור קופץ בין מוסקבה (כאוטית, פנטסטית, פוליטית) לבין ירושלים (מקורקעת, ריאליסטית, אישית), והנרטיב המשתלב עובד טוב.

אבל

קאסט הדמויות רחב, השמות ברוסית מבלבלים, ויש חיבור חזק בסיפור למוסקבה בתקופת זמן ספציפית. יכול להיות שזה יעבור לך מעל הראש. לפעמים גם תרגישי שהסיפור מנסה לשעשע יותר מידי, ולא צובר מומנטום רציני.

בקיצור:

אנרכיה פנטסטית, הומור, אומנות, וגם כאן יש חתול מדבר - אז ההנאה מובטחת.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - האמן ומרגריטה https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%98%d7%94/

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•ephemeral
דירוג
5.0
לפני חודשיים

“אני אנסה לא לעשות לא לעשות ספוילרים, ואני חושב שאלה שקראו את הספר, יוכלו להפיק שעשוע ממאמר זה. זה פע”