השיטפון הגדול בספרי ערפדים, שהניב ספרות ענפה לנוער, סרטים וסדרות, מצביע - מעבר להתעניינות בנושא על מידה של אמונה בכך שלצד המין האנושי מתקיימים יצורים, הנראים כמונו (טוב, הם חיוורים ויפים מאד...), חיים חיים ארוכים (ולא מזדקנים!) ניזונים מדם אנושי והורגים חלק מהקורבנות תוך כדי, וגם הופכים חלק מהאנשים (בד"כ אשה צעירה ויפה שהם מתאהבים בה...) לערפדים. כל זה טוב ויפה, אבל מה קורה כשהם מתבגרים? ממשיכים להתנהג כבני 15 שגילו זה עכשיו את המין?

מאט הייג כתב פארודיה (טוב בחלקו הספר פארודיה) על ערפדים בוגרים שהתברגנו, עברו לפרברים ומגדלים ילדים, משתתפים במועדון קריאה, מבקרים אצל השכנים ושומרים באופן כללי על סודותיהם. הם סובלים מבעיות רגילות של גיל העמידה, מחושים פה ושם, יחסים לא משהו, חוסר ביחסי מין (כאב ראש), ילדים שעוברים קשיים בבית הספר, והמון נושאים שאסור לדבר עליהם.

הספר עוסק גם בנושאים רציניים: האם אפשר להתמיד בחיים שאינם מבטאים כלל את עצמך? וכמה זמן אפשר לשמור סוד, בלי שהוא יהפוך את חייך לגהינום? מה הקשר בין אהבה למחוייבות? ולמין?

הספר נחמד, קריא מאד, מעניין אבל לא החליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: פארודיה, פילוסופיה, מתח, משמשים בו בערבוביה, והקורא מרגיש סחרחורת כשהוא צריך להתאים את עצמו לשינויים שעובר הספר. הסוף ממש מודבק ומלאכותי, ומקלקל את חלקו הראשון, הטוב יותר. אפשר לקרוא אותו בזכות הכתיבה הטובה, ההברקות וההומור אבל לא כדאי להתייחס אליו ברצינות. גם הוא לא עושה זאת.

לכל מי שמחפש ספר ערפדים שחורג מהמוסכמות, לכל מי שנמאס לו מדמדומים, דם אמיתי ודומיו. לכל מי שמחפש סיפור על ערפדים מהזווית המשפחתית, ומצליח לחדור אל הרגישויות העמוקות ביותר בדמויות הספר, שימשיך לחפש. "משפחת רדלי", בכל מקרה, הוא לא ספר כזה.

האמת ש"משפחת רדלי", ספר חדש של מאט הייג מהוצאת ידיעות אחרונות, מתחיל די טוב. הוא מתאר משפחה פרברית נורמלית למראה, לבד מכמה דברים קטנים: לילד יש בעיות עור ושינה, כל החיות מפחדות מהילדה והאבא הוא רופא משפחה עם חיבה לדם של מטופליו. מנחשים? יפה. אתם יכולים להפסיק לקרוא. כל שאר הספר פשוט מיותר. כשעלילתו תהפוך מסיפור סאטירי משעשע על משפחה של ערפדים שמנסים להיות נורמאלים, לספר מתח ערפדי עם נושא שחוק בנוסח "באפי ציידת הערפדים", כאשר אפילו כספר מתח הוא לא ממש מצליח לעמוד בציפיות. הסופר ללא ממש עקבי, כאשר מצד אחד, לאורך כל הספר הוא מנסה להציג את הערפדים ה"פעילים" לא כאנשים רעים, אלא פשוט כאנשים עם יצר שאינם יכולים לחוסמו, ומצד שני, לערפד ה"פעיל" המוצג בסיפור יש את כל המוטיבים הקלאסיים של בחור רע – הוא חסר רחמים, מניפולטיבי ונו, כמה מפתיע, לובש שחורים.

ספרות הערפדים שוקקת במיוחד בשנים האחרונות, ובשביל להצליח בה צריך להיות מקורי. מאט הייג, לצערנו, מביא סיפור לא מותח וצפוי, ובקיצור – לא מחדש בכלום. דבר שעצבן אותי בספר הוא הכריכה. אנשים יכולים לטעות ולחשוב שזה וספר פרוזה רגיל לגמרי ולא ספר פנטזיה. "פרודיה שנונה המעוררת שאלות על התבגרות, טעם החיים וכוחם של קשרי משפחה"?! פחח… הדבר הכי קרוב להרהורים על טעם החיים בספר הזה הוא תיאור ארוחת הבוקר של הגיבור.

סיפור פרוורי על משפחה שכמו יצא משנות ה-50 או ה-60, משפחה עם שני ילדים, בן ובת. מבנה משפחתי קטן, אינטימי ואידאלי לכל הדעות. האם כך באמת הדבר???
לכל משפחה יש סודות ומאחורי כל אידאל מסתתר אפלוליות מה, כך גם במשפחת רדלי. הילד חולני וסובל מפריחות חוזרות ונשנות, הכל כאילו רגיל, אך ברור שמשהו איננו כשורה.
משפחת רדלי, משפחת מתנזרים החייה בעולם לא לה, בסביבה של אנשים של מכירים בקיומם של יצורים כמותם, אך מרגישים בשוני שלהם ולא מקבלים את היותם כמותם.
יש דם, יש רומנטיקה, יש משפחה, יש צרות, יש עיירה שמתעוררת למציאות שונה ממה שהיה צפוי.

ספר חביב שהוא יותר סרט טלוויזיה מספר. חמוד, קולח, בלי יומרות ובלי יכולות מדהימות של המחבר. סתם סיפור חביב עם קצת מתח ואקשן שהרוב צפוי מראש.

ישנם קטעים שהשאירו בי שאלות לא פתורות,שפגע לדעתי באמינותו של הספר.
אבל שיעשע אותי הקטע של ה"דימדום" שנשמע לי לקוח מאיזה הצגה-(ויל דימדם את השוטרים....וואו...ספוקי),היה מקום להתעמק קצת יותר כך שהקורא גם כן יהיה "מדומדם" ולא יגחך-במקרה שלי.
מצא חן בעיניי הרעיון של הפרקים הקצרים שגרם לי לקריאה קלילה,העלילה מעניינת וסוחפת,מה שגרם לי לא להוריד את הידיים מהספר.
סך הכול ספר קריא שלדעתי היה מקום להפנותו לבני נוער שנסחפו יותר לז'אנר מאז הסדרה דימדומים......

בעע.

זה כל מה שיש לי להגיד,ונראה לי שזה מספיק מובן.