ביקורת ספרותית על אודיסאה מאת הומרוס
ספר מעולה

---

"אוי, איך בני האדם נטפלים לאלים; מאיתנו,
אומרים הם, באות הרעות, אלא שהם אלה
שמתוך פזיזותם זוכים בצרות שלא בהכרח."

דברים אלה אומר זאוס לאלים בשיר הראשון באודיסיאה, ולמרות שיש בהם אירוניה, כי לאורך כל סיפורי התלאות של אודיסיאוס מתמרנים האלים את האנשים, הם מבטאים את רוח היצירה, שהמוקד שלה בסופו של דבר הוא הטבע האנושי, על יצריו, חולשותיו וגדולתו.

אודיסיאה, שמגוללת את שיבתו של אודיסיאוס ממלחמת טרויה לארמונו באיתקה, פותחת בשנה העשירית לנדודיו של אודיסיאוס מאז סיום המלחמה (בה עוסקת איליאדה), כלומר עשרים שנה מאז עזב את ביתו. הוא איבד בהדרגה את אנשיו, ונסחף בודד לאי של קליפסו, אלה שמחזיקה בו שבע שנים כבעלה. בארמון באיתקה נטפלים 108 מחזרים לאשתו פנלופה ולבנו טלמכוס, בטוחים שאודיסיאוס מת, וחומדים לעצמם את ארמונו, רכושו, אשתו ואת המלוכה. הם עורכים סעודות בזבזניות על בסיס יומי בביתו, מכלים את אוצרותיו, לוקחים את שפחותיו כפילגשים, נוהגים בגסות כלפי כל וזוממים להרוג את טלמכוס. אתנה, האלה, לוקחת את העניינים לידיים, מסייעת לטלמכוס (באמצעות דמותו של מנטור, אבי כל המנטורים באשר הם) ומחלצת את אודיסיאוס בתמרון מסובך, שכולל תחנות נוספות מחוץ לאיתקה ובתוכה, עד לחזרתו לארמון בדמות קבצן זקן (בהתערבות אתנה, באופן שהוא אינו מזוהה, אף לא ע"י פנלופה).

היצירה העתיקה, המחולקת ל־24 שירים (כמו איליאדה, האפוס הנוסף של הומרוס, הקודם ברצף העלילתי), היא ככל הידוע שכתוב של שירה שדוקלמה בעל פה לפני קהל שהכיר כבר את הסיפורים (כדאי, אם כן, להכיר את המסגרת הבסיסית לפני הקריאה). האסתטיקה של שני האפוסים באה לידי ביטוי בקצב של הסיפור, בתיאורים, בדימויים, בחיוניות. הסיפורים השונים באודיסיאה טובים בפני עצמם: הקיקלופ הענק בעל העין האחת, קירקה המכשפה, ארץ המתים, אודיסאוס המבקש להיקשר לתורן כדי לשמוע את שירת הסירנות, ועוד הרבה. השיבוץ של משורר (ושל תוכן שיריו), כביכול בן דמותו של הומרוס, בכמה מקומות, מבריק. ההקבלה של סיפור המסגרת (אודיסיאוס, טלמכוס, פנלופה והמחזרים) לגורלו של אגממנון, שבחזרתו מטרויה נרצח ע"י אשתו ומאהבה (שבהמשך נרצחו כנקמה ע"י הבן), בולטת ומדגישה את האפשרויות השונות, ההשלכות של הייצריות, החמדנות ולחילופין הנאמנות. הקבלות דומות נעשות דרך שיבוץ סיפור (קומי בדרכו) על בגידת אפרודיטה בהפייסטוס עם ארס, וכן בעצם נוכחותה של הלנה (שבגידתה, שגרמה למלחמת טרויה, מתקבלת בסופו של דבר כרצון האלים, והיא חוזרת למנלאוס).

רעיון השיבה מרחוק והנאמנות של פנלופה מציב את אודיסיאה בקצה מנוגד (או משלים) לאיליאדה, בו כביכול מדגיש הומרוס את שבחם של הבית ואריכות הימים, לעומת ההזדמנות לזכות בתהילה בקרב בנקודת שיא חריגה בחיים. דמותה האצילית של פנלופה הממתינה, שפורמת בלילות את האריג האחד שהיא אורגת בימים, מוסיפה מימד רומנטי שנתפס, אולי שלא בצדק, כלב לבה של האודיסיאה. האודיסיאה היא למעשה סיפור על תלאות ועל נקמה. אמנם יש בהתגברותו של אודיסיאוס על המחזרים ביטוי לניצחון הטוב על הרע, ואפשר לזהות מודלים חינוכיים לציות וחוסר ציות לקוד האתי, כמו בדוגמאות הרבות של הכנסת האורחים או היעדרה; אבל ההצדקה לנצחונו, לדעתי, לא נובעת מיתרונו המוסרי, אלא מכוח סבלו, כוחו הפיזי (כמו ביריית החץ דרך הגרזנים), שכלו, ערמומיותו, ומעבר לכך – מגזירת הגורל ומהשתתפות האלים. קריאה רומנטית של החזרה המתוקה הביתה מתעלמת מהרובד האכזרי: לאחר הטבח של המחזרים, סוגר אודיסיאוס חשבון גם עם השפחות המוסתות ועם הרועה שצידד במחזרים, באכזריות יוצאת דופן. מין סיום מתקתק שכזה במובן של העולם העתיק, אולי כמו במגילת אסתר. קיים באפוסים שימוש נרחב בתארים קבועים (למשל: אתנה אפורת העין, מנלאוס השואג בעוז, פנלופה הנפלאה בנשים), ואחד מתאריו השכיחים של אודיסיאוס הוא: מחריב הערים (בקטע טוב).

אודיסיאה, אם כן, נותנת לדעתי ביטוי למאבק שמחוץ לשדה הקרב: התמודדות מול תאוות בצע וחמדנות; הסכנה לאבד רכוש, נשים, מעמד, זהות; השרירותיות כשזה קורה: הקלות שבה מלכים הופכים לקבצנים ולהיפך. ניצחונו של אודיסאוס לאו דווקא מבטא צדק. כולם בטוחים שאודיסאוס לא יחזור, ונאמר פעמים רבות: אם אודיסאוס היה כאן, הוא היה גובר על כולם. כשלון המחזרים לאו דווקא נובע ממוסר ירוד, אלא גם מטיפשות, חולשה, עזות המצח לרצות להשתלט על נכסיו של מי שחזק מהם.

הגעגוע לפנלופה, לדעתי, אינו מוקד הסיפור, אלא התשוקה לאחוז בחיים הממשיים, בני החלוף (לעומת האפשרות להפוך לאל באי של קליפסו), כאדם שמממש את סגולותיו הטובות, ששומר על כוחו ותוארו ומצדיק את המוניטין שזכה לו.

ובכל זאת, ציטוט מתוק לסיום. התרגום של אהרן שבתאי טוב בעיני, שומר על אופי השירה ונוח לקריאה. אך נהניתי לדגום במהלך הקריאה גם את תרגומו של טשרניחובסקי, ממנו לקוח הציטוט הבא מתוך השיר ה־23, בו מתוודע אודיסיאוס אל פנלופה:

מָשָׁל לַשּׂוֹחֶה שֶׁנִּגְלְתָה לוֹ הֶחָרָבָה הַחֲשׁוּקָה,
אֲשֶׁר פּוֹצֵץ פּוֹסֵידוֹן בַּיָּם אֶת־סְפִינָתוֹ הַבְּנוּיָה
בְּהַשְׂכֵּל וָדַעַת, כִּי שָׁלַח בָּהּ חֲמַת־גַּלִּים וְרוּחוֹת,
מְעַטִּים מְאֹד הַנִּמְלָטִים מִמַּיִם אֲפֹרִים, הַשָּׁבִים
אֶל־הַיַּבֶּשֶׁת וּבְשָׂרָם מְכֻסֶּה קֶצֶף הַיַּמִּים,
בְּשִׂמְחָה עוֹלִים בַּחוֹף, נִמְלָטִים מִפְּגָעִים מְאֹד רָעִים, -
כָּכָה הִתְבּוֹנְנָה בְּשִׂמְחָה פֵּנֶלּוֹפָּה בְּאִישָׁהּ,
וְאֶת־זְרוֹעוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת לֹא אָסְפָה מֵעַל פְּנֵי צַוָּארוֹ.

» ביקורות נוספות של אלעד
» ביקורות נוספות על אודיסאה