ב"אישה מעבר לים" תמצאו מרכיבים דומים למה שקראנו ב"מלכת היופי של ירושלים". גם כאן יש נשים, גברים, מערכות יחסים, משפחה, רקע עטוף באירועים היסטוריים, ובקיצור עוד סאגה משפחתית על נושאים מעוררי מחשבה כמו: על החיים בצל, ומה קורה לאותן נשים שחיות ללא אהבה, וללא חיבוק של אימא.

בספר "מלכת היופי של ירושלים" וב"אישה מעבר לים" חוצים כחוט השני הסוגיות של איך קרירות, חסך באהבה, חום והמילה הטובה משפיעים על בני המשפחה.

אל תופתעו, גם פה תפגשו את גבריאל ממשפחת ארמוזה הספניולית מאוהל משה, ותמצאו שרידים של מסורת, מנהגים, ריחות אופייניים, ניבים ומשפטים בלאדינו של חכמי העדה.

שרית ישי-לוי אפפה את הסאגה ברקע של תקופת השלטון המנדטורי, משברים, קשרים מיניים בין נשים יהודיות לחיילים אנגלים, ביקורת על החלטות מדיניות שהתקבלו אז, המחתרות, עת קום המדינה, הצנע, מלחמות, מלחמת יום הכיפורים במיוחד, ונופים של ירושלים, פריז ות"א.

אני מודה שאת פרקיו הראשונים של הספר לא אהבתי. כמעט נטשתי! אבל בגלל ששמורה לשרית לוי-ישי פינה חמה בליבי על ספרה הקודם, התעקשתי להמשיך במלאכת הקריאה.

הסיפור מגולל בפרקים כשכל פרק מוקדש לדמות מסוימת. נכון שהספר מגולל את סיפורן של שלוש נשים, אך אני חושבת שלדמות הגברית, יש במה לא מבוטלת, ואי אפשר להתעלם ממנה. אי-לכך לכן לא בטוח שהמשפט שנכתב על הכריכה: "שלוש נשים בלתי נשכחות עומדות בלב הרומן המסעיר אישה מעבר לים" מדוייק. לטעמי זה לא רק שלוש נשים יש גם גבר אחד שכבודו מונח במקומו-שאול צורף!

הדמויות הראשיות שמקבלות את הבמה בפרונט הן: לילי ושאול צורף – הוריה של אליה. אליה ודמותה של רחל-ר'ייצל סוגרת את המעגל. מעבר לדמויות הראשיות ישנן דמויות משנה ורקע, שתפקידן להעצים ולעבות את הדמויות הראשיות: ארי, אלדד, שרינה ואלברט צורף, אמיר קמינסקי ועוד.

העלילה מתחילה בפריז בבית קפה שכונתי פינתי שנשא את השם "לי דה ריבייר". עמוד 9: "מה לעזאזל אני עושה שוב בפריז? למה אני יושבת בבית הקפה שבו השתנו חיי? למה נשאו אותי רגליי למקום שבו נשבר ליבי ונותץ לאלפי רסיסים? מה אני מחפשת? הרי את התשובות אני יודעת, ארי סיפק אותן במלואן." מי זה ארי? מי השואלת?

השואלת היא אליה שננטשה על ידי ארי-בעלה הישראלי בפריז. אליה הנבגדת, שבורת לב לרסיסים חוזרת לבית הוריה: לילי ושאול צורף.

מכאן ואילך מצטרף סיפור חייה של לילי האם. לילי גדלה במנזר. היא הייתה תינוקת בת יום עטופה בשמיכה שנאספה על ידי אחת הנזירות מפתחו של המנזר בירושלים. לילי חונכה במנזר על פי הדת הנוצרית. בגיל 10 היא נחשפת ליהדותה בעקבות הפתק שהוצמד לבגדיה, כשהונחה בפתח המנזר, ואז היא החליטה לברוח עד שהגיעה לבית צעירי מזרחי ברחוב קינג גו'רג'.

את שאול בעלה לילי הכירה בחנות הפלאפל. הוא העריץ את האדמה עליה דרכה. הם נישאו ונולד להם בן. רון שהיה אמור להכניס לביתם אושר, שמחת חיים ואור לא שרד את השנה הראשונה לחייו, וכתוצאה מכך לילי נפלה לדיכאון ושברון לב.

אליה נולדה לאחר שהבשארה (קוראת בקפה) הציעה ללילי להקים חיים חדשים. אליה שלא באשמתה לא הצליחה בייעוד שנקבע לה ובמקום להתעטף בחום ואהבה, היא זכתה לכתף קרה מלילי. למה? לילי האם, יצרה ריחוק מאליה מהפחד שמא תאבד גם אותה, כפי שאיבדה את רון בכורה.

בין לבין שרית שוזרת ונוטעת בסיפור ההווה, מידע על ילדותה של לילי כילדה במנזר, במוסד ועל הצלקות שנותרו בנפשה.

שאול, בעלה של לילי ובנם של שרינה ואלברט איש טוב וצנוע. שרינה אימו, מתוארת כאם שעל פי דבריה יישק דבר. שאול אולץ על ידי האם לוותר על חלומו להיות מורה, ונכפה עליו לעסוק בצורפות כבן ממשיך בחנות של אביו בקינג גו'רג בת"א. הוא ביטל את עצמו בפני כל העולם ואשתו. לעיתים התחשק לו לצאת מהדלת ולא לחזור אבל זה לא קרה. הוא נותר מתוסכל ונאמן לאשתו. אותי אישית, הוא כבר עיצבן בטוב ליבו... זה קצת לא היה אמין בעיניי.

אהבתי את אלדד "המציל" תרתי משמע. אלדד ואליה נפצעו בחייהם, ושניהם יצאו יחדיו למסע ריפוי פצעים. האם הם יצליחו?

בפרקים האחרונים של הספר מצטרפת דמותה של ר'ייצל-רחל. זו האישה שמעבר לים שסוגרת את המעגל. גם ר'ייצל ננטשה וכיצד היא קשורה ללילי ואליה תקראו עצמאית. זה החלק שמשיב לשאלות שנשאלות במהלך מלאכת הקריאה.

הכתיבה של שרית ישי-לוי טובה. הסאגה מעניינת אם כי אותי אישית לא ממש ריתקה בתחילתה. אישית קשה לי לקרוא על נשים שאינן עומדות על שלהן, ולדעתי זו הסיבה שגם פחות התחברתי לתחילתו של הספר. לאחר מספר פרקים התחברתי והקריאה בו קיבלה תאוצה. התעקשותי קרתה בגלל הפינה החמה שאני שומרת לשרית ישי-לוי בעקבות הספר "מלכת היופי של ירושלים" שמאוד אהבתי.

זהו ספרה השני של שרית ישי-לוי וכבודו מונח במקומו. יש בו מהמורות, כמה פרונקלים מעצבנים, פירוט יתר, ועומס דמויות שמהוות הפרעה לרצף הקריאה. לצערי נפלה טעות במהלך תיאור אירוע מסוים, שלא אציין אותו מכיוון שהוא עלול לקלקל את חווית הקריאה.

אני חושבת שקיצור הסאגה, וחסך בפירוט יתר היה מטיב עם הספר הזה.

הספר מזכיר בקווים כלליים את חייה הביוגרפיים של הסופרת, ושרית ביד מיומנת ובאומנות רבה הביאה אותו לקוראיה בקורים עדינים של רגש.

מומלץ? כן .... אבל זה לא "מלכת היופי של ירושלים"... מסתבר שמלכה יש רק אחת!

בשורה התחתונה: "אנחנו שחקנים בתיאטרון של אלוהים. הוא מביים את החיים שלנו ומזיז אותנו כאילו היינו כלים על לוח שחמט. מי היה מאמין שסיפור כזה בכלל אפשרי". (עמוד 455 מתוך הספר)

לי יניני

מודן, הוצאה לאור, פרוזה מקור, 470 עמודים

אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. זה הפתגם שעלה לי בראש כשסיימתי את הספר הזה. כמו תסריט החוזר על עצמו, שלושה דורות, שלוש נשים שכל אחת מהן עוברת מסע בזמנה ובתקופתה שלה. נשים שחוו נטישה, נשים שריסקו להן את הלב, ובסיפור הזה שהוא מסע של חיפוש וזהות עצמית . אלו נשים החיות בהווה מטושטש הנגרם מעבר מעורפל ומלא בסימני שאלה, וזה מצריך אותן לעשות את המסע הזה אל עברן כדי לזכות בעתיד נקי וחף מכל מסתורין.האם יצליחו לאסוף את שברי חייהן ולאחות את ליבן?


הסיפור נע בשלושה מעגלים, מירושלים המנדטורית לפריז על בתי הקפה ומאורות הג'אז המעושנות עד לתל אביב הבוהמית של שנות השבעים.

מודה ומתוודה: אני טיפוס נוסטלגי, וכל דבר הקשור לתקופות אחרות, ובמיוחד כאלו שחוויתי- מהלך עלי קסם. ושרית ישי לוי עושה את זה טוב כמו גם בספרה הקודם. כל אזכורי השמות והמקומות מהתקופה ההיא כמו הטיסו אותי לעידן אחר: קפה כסית, מציצים, המדור המרכזי וזיגל האימתני (ימי הזוהר של המשטרה אי אז כשעוד ישבו בשפירנצק / דיזנגוף), אופנת איווניר, קפה ויטמן באלנבי. פעם לא היו גלידריות בוטיק. היה את ויטמן. העובדות היו לובשות סינרים מעומלנים וחובשות שביס והגישו שם את המילקשייק הכי אלוהי!היו טעמי שוקולד וניל וזהו. סורבה? גלידת שעועית שחורה? אחחח הפשטות!

הדמויות של ישי לוי נושאות בתוכן ערגה, אלא שהיא לא נשארת שם,אצלן. היא נודדת אל הקורא ומעירה בו זכרונות מתקופה אחרת. בדיוק כמו במלכת היופי של ירושלים. גם שם הקורא נכנס כל כולו לתוך מסע במנהרת הזמן. ואגב, יש בספר הזה דרישת שלום מהספר הקודם.

סופו של הספר הרגיש לי קצת חפוז וכזה שבא לסגור הרמטית את הסיפור. גם אם הרגיש לי מפוספס קצת- מאוד מאוד נהניתי מהספר, מהכתיבה,ואני כבר בציפיה לספר השלישי של הסופרת.

"חיי אדם מורכבים משלושה ימים:
אתמול , היום ומחר. זה הבסיס לחיינו על פני האדמה.
את יום האתמול אנחנו לא יכולות לשנות, ולכן לא נותר לנו אלא לחיות את היום ולהתפלל למחר".
אהבתי את הסיכום הזה של הספר...
למדתי שאסור בתכלית האיסור להשוות בין ספרים של הסופר וכאן אני גם אנהג בהתאם. הראשון היה נחמד מאד והצליח מאד.
בספר הנוכחי הסיפור מאד מבטיח.. שוב שלשה דורות נכדה אליה שננטשת בפאריז עיר זרה ע"י בעל אנוכי..ובעצמה כמעט ונוטשת את החיים.
לילי האמא אשה מורכבת שננטשה ליד דלת המנזר כשהייתה בת יום וגודלה בידי נזירות עד גיל עשר, עת התגלתה זהותה ומשם ברחה לרחוב והתגלגלה
למוסד ועד נישואי נוחות עם אשה שאול בן למשפחה מהבלקן שהיא שריד לקהילה מפוארת שנכחדה בשואה... לילי המנוכרת מאמללת את משפחתה וגורמת כמעט
לפירוקה.
הדמות השלישית היא הסבתא רחל האמא של לילי שחייה היו לא פשוטים כלל ובליבה נוצרת סוד שבעיו מתייסרת ומייסרת בכך גם את שארי בשרה.
הספר טוב,הכתיבה זורמת והדמויות עמוקות. התחברתי לספר שעוסק במשפחתיות, זוגיות, ירושלים ותל-אביב במאה הקודמת והחיים הלא פשוטים שהיו בה.
בסוף הספר נראה שהמחברת עושה תיקון לדמותה של רוחול מספרה הקודם וכאן היא החוליה המרכזית.
הסליחה והכפרה היא חשובה להמשך החיים וזה בא ללמדנו שבלעדיה חיינו תקועים.
ממליצה לקרוא ומעניין יהיה בספר הבא איזו דמות תקבל תיקון....

ה"אישה מעבר לים" הוא הספר הפחות טוב של שרית ישי לוי. לטעמי הוא לוקה בעיקר בשפה הכתובה,וגם צפיפות המסה שלו משתנה מפרק לפרק. כך על פי חוויתי. מעבר לכך אם לא מדקדקים, אפשר להינות ממנו, כי יש סיפור, כזה שמתגלגל ויוצר סוג של מתח, לא מורכב מדי אבל מאמצעיתו ולקראת סופו הוא מעניק לקורא סוג של גאולה,מתוך הגאולה של כל אחד ואחת מהדמויות בו.

הרומן מספר את סיפורן של שלוש נשים "בלתי נשכחות" כך מציינים על גבי הכריכה האחורית. אינני חושבת כך....לטעמי הוא גם אינו מסעיר כפי שמבטיחים על אותה הכריכה.זו פרוזה שאפשר איתה ואפשר בלעדיה, מהסוג שיכול להתאים לעיתות מסוימים. ישנה עלילה, ישנה התגברות והתפתחות של כל אחד מהדמויות, ובכללותו אפשר להגדיר אותו ככזה שדן ביחסים המורכבים בתוך משפחה עם דגש על יחסי אם/בת.

בחירת "הים" בשם הרומן, אולי הייתה מכוונת. הים מסמל את מכלול החיים, את התת מודע- החלקים הנסתרים בנפש, ואת הפסיכולוגיה של המעמקים. בסרטים נוכחותו קשורה בהרהורים נוגים, רוגע או לחילופין סערות, פרידות, גאות ושפל וגם חוסר וודאות, חוסר שליטה ואיזון מעצם טבעו הבלתי ניתן לשליטה כשמפרשים את החלומות שלנו...ובהחלט אפשר לומר שהכל מכל שזור ברומן הזה מתחילתו ועד לסופו.

אז בקיצור ההחלטה שלכם, אבל לא לפני שתקראו ביקורות נוספות..

חחחחחה....

בשפה קולחת ובכתיבה מרתקת מתארת שרית לוי ישי קורותיהן של 3 דורות של נשים חזקות נחושות עקשניות ובאותה המידה גם חלשות אופי, מהוססות ולעיתים מובלות על ידי גורל שנכפה עליהן.

לילי גדלה במנזר מנוכר ממלמלת תפילות וחיה הצורה סגפנית ונוקשה על ידי נזירות, היא הושארה בת יומה על מפתן ביתן, בגיל העשרה נודע לה כי היא בת הדת היהודית והיא נוטשת את המנזר לחיי רחוב בירושלים עד שנאספת וגדלה בידי יהודים, דרך חברה היא מכירה מגדת עתידות ערביה בשם בשארה אשר מרגע זה תוביל את לילי בהחלטות חייה.
לילי בת בלי שם מכירה את שאול צורף, ממשפחת צורפים נישאת לו במצוות הבשארה למרות הסתייגות הוריו.
את בנם הראשון, רון חיים הם שוכלים כבר בשנתו הראשונה אבל דמותו לא מרפה מלילי לעולם עד כדי ביקור יומי בבית עלמין לאורך 30 ומעלה שנים.

אליה ביתה של לילי נולדה לאחר מות הבן גם במצוות הבשארה, אליה גדלה לצד אימה המנוכרת, הנעלמת ללא חום ואהבה ולצד אביה האוהב. אליה נישאה לסופר שגם הוא מתנכר אליה ונוטש אותה בפריז לשם נסע בכדי לכתוב, אליה שוקעת בדיכאון עמוק על אובדן בעלה כשם שלילי לא מפסיקה להתאבל על אובדן בנה.

הדמות השלישית היא רחל או רייצ'ל, אימה של לילי שנטשה אותה בפתח המנזר עם פתק מסתורי שבו צויין כי שם התינוקת לילי והיא יהודיה. רייצ'ל עוזבת את ביתה את פלסטינה ואת היהדות ונוסעת מעבר לים.
לאחר נסיבות חיים לא פשוטות.

לילי ואליה עוברות מסע מרגש אחת ללב השניה, אליה לאחר נסיון אובדני מוצאת עצמה בטיפול פסיכולוגי ומוצאת אהבה לאלדד הלום קרב והם תומכים זה בזה
אליה פוגשת את סבא וסבתה לאחר שנים של ניכור ומצליחה לקרב שוב את המשפחה ובעיקר לוקחת את לילי ומסע אמיץ אל אמא שלה מעבר לים, אל האמת הקשה ולהתמודדות מול נסיבות הולדתה ובכך גואלת גם את רחל היהודיה מסוד שרבץ עליה כל החיים.

הספר כתוב טוב, מכניס את האווירת תל אביב העיר הלבנה וירושלים כפי שהיו לפני קום המדינה.
עלילה מעניינת, דמויות נשים חזקות וסוף טוב הכל טוב.

ספר שלרגעים אהבתי ולרגעים שנאתי. העלילה מעניינת וסוחפת אבל משהוא בסגנון הכתיבה גרד לי את קצות העצבים. אין לי הסבר ברור לכך ואולי זה רק אני. אבל התחושה הזו הפריעה לי להינות מהספר.
כשאני חושבת על זה הצורך של הסופרת לציין שמות של מקומות, של בתי קפה, של חנויות של מפורסמים למינהם הוא חלק ממה שהפריע לי. לפעמים שימוש במושגים שנשמעו כאילו הם נסיון להשמע אותנתית ואמיתית ויצרו אצלי תגובה הפוכה.
אני יודעת למשל שלילי קנתה את האודם שלה בחנות המשביר בתל אביב ובמקום שזה יעשה את הסיפור אמיתי זה עשה אותו סתם מעצבן.
בקיצור, גמרתי לקרוא ושמחה שגמרתי.

אישה אחת, ישראלית, ננטשת ע"י בעלה הישראלי בפריז. ככה מתחיל הספר הזה שכתבה שרית ישי-לוי, מחברת "מלכת היופי של ירושלים" האהוב והנמכר.
לבושתי, אודה, שלא קראתי את ספרה הראשון ולכן נגשתי את הספר הזה חסרת הטיה מוקדמת.
הסיפור עוקב אחרי אליה, שבורת הלב, והחלמתה ממשבר הבגידה והפרידה מבעלה. תוך כדי ההחלמה אנו מתוודעים לסיפור של לילי, אמה של אליה, שעברה מסכת חיים לא פשוטה התחילה כשננטשה כתינוקת בת יומה בפתח מנזר בירושלים. הריפוי של הבת מגיע דרך הידוק הקשר עם האם וריפוי הפצעים שלה, ואז הן פונות יחד לחפש את האישה שילדה את לילי.
הסיפור שזור בכל החומרים הישראליים המרכיבים את החיים של כולנו: המרחק בין תל אביב וירושלים, ספרדים ואשכנזים, הבוהמה והבורגנות,ואפילו ערבייה מגדת עתידות מיפו, יש בו. כתיבה שמתארת היטב רגעים אישיים ותהליכים דיכאוניים ואת ההחלמה מהם. אבדן, חיפוש, הלם קרב ואהבה ומסירות.
הסיפור הסתיים באופן שפחות מצא חן בעיני, אבל הוא לא פוגם בהנאת הקריאה.
ממליצה!

איך אפשר לקחת עלילה על רקע ירושלים המנדטורית,להוסיף בעיית הילדה/נערה/ אישה אסופית, שמנסה לגדל משפחה, להוסיף לאפוס "מקהלה יוונית" בצורת "בשארה" יידעונית ערביה מיפו, לכתוב אותה על ידי סופרת כישרונית , בעלת מטבעות לשון, חודרת לניואנסים עדתיים של התקופה ו... לסיים אותה במרקחת מעט שמאלצית.
לא חבל??
ולמרות האמור לעיל, הספר שווה קריאה, כי הוא מרתק ומעניין.
קצת על העלילה.
בירושלים של תקופת המנדט , מונחת לפתחו של מנזר, תינוקת בת יומה, עטופה בשמיכה , הרבה תשומת לה ואהבה. מרגע זה, מתפתח סיפור לילי האסופית שחייה מנעו ממנה רכישה של כלים לתת אהבה כמו יכולת לקבל אותה.
לילי מקימה משפחה בישראל, ועולמה נע בין ההווה למנגינת הרקע של הכמיהה למלא את הלקונה על התקופה החסרה בעולמה.
כמו בשקע ברומטרי, נשאבים לשם כל אלו שבסביבתה וכל אחד מגיב על פי דרכו. החל משאול הבעל המבין וסולח תמיד, לאליה בתה שדורשת את תשומת הלב האימהית.
בחלק זה שהוא רובו של הסיפור, מציגה שרית לוי ישי כישרון כתיבה נפלא של תיאור ירושלים המנדטורית, תל אביב של שנות החמישים, עדות ואוכלוסיות שונות עד כדי כך, "שהוקפצתי" לחפש על הרקע של מקומות שהוזכרו שם כמו כשכונת כרם אברהם ועוד.
גם התיאור של רגשות ומתחים בין אישיים מתוארים נפלא. לדוגמה: לילי האם נראית בעיני בתה אליה כ" נחליאלי שבור כנף.."
או המשפט הנפלא :" על אשמה בתי, לא מכפרים. אשמה נושאים על הגב כמו צלב כל החיים..."
לצערי, מיהרה הסופרת ל "סיים" את הספר ופיתוח הקונפליקט העיקרי בין לילי לאמה, מהיר מדי וקיטשי.
יש פרקים ותפניות בעלילה שהם ברמה של סרט טורקי, וחבל.
למרות האמור לעיל, הספר קריא ויש בו נקודות חוזק שכדאי בגללם לקרוא אותו.

כמי שאהבה מאוד את "מלכת היופי של ירושלים", הגעתי לספר עם ציפיות רבות. ההתחלה קצת "צלעה" לי, אבל מהר נכנסתי לספר. שרית ישי לוי כותבת יפה. אני יותר אוהבת כתיבה בגוף שלישי, בספר יש כתיבת גוף ראשון של אחת המספרות העיקריות ועל 2 דמויות נוספות כתיבה בסגנון שאני אוהבת. 3 דורות של נשים, כל אחת עם עברה שמשליך על התנהגותה ויחסה לדור הבא אחריה..

ספר יפה. ממליצה. יש את ירושלים שלפני קום המדינה, תל אביב בשנות ה 60-70, מאוד ישראלי.